Şemot 15שמות טו

אז ישיר משה. אז כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה. וכן אָז יְדַבֵּר יְהֹושֻׁעַ (יהושע י, יב). וכן וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה (מלכים־א ז, ח), חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה'. וכן ביהושע כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר, וכן עשה, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל. וכן שירת הבאר, שפתח בה אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל (במדבר כא, יז), פירש אחריו עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה (מלכים־א יא, ז), פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה, למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו ליישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רז"ל, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, וכן בכלן, חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיֹּוב (איוב א, ה), עַל פִּי ה' יַחֲנוּ (במדבר ט, כג), וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, לפי שהן דבר ההווה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד ובין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה, אינו יכול לישבו בלשון הזה:

כי גאה גאה. כתרגומו. (דבר אחר, בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כי גֵּאוּת עָשָׂה (ישעיה יב, ה), וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כולם. ברש"י ישן). דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו:

סוס ורכבו. שניהם קשורים זה בזה, והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעומק ואינן נפרדין:

רמה. השליך, וכן וּרְמִיו לְגֹוא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג, כא). ומדרש אגדה, כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ (איוב לח, ו), מלמעלה למטה:

עזי וזמרת יה. אונקלוס תרגם תּוֹקְפִי וְתֻשְׁבַּחְתִּי, עזי כמו עזי בשור"ק, וזמרת כמו וזמרתי, ואני תמה על לשון המקרא, שאין לך כמוהו בנקודתו במקרא, אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור"ק, ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי (ירמיה טז, יט), עֻזֹּו אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה (תהלים נט, י), וכן כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה (בשו"א) בחטף, הראשונה נקודה בשור"ק, כגון עז עזי, רוק רוקי, חק חקי, על עולו, יסור עולו, כל כלו, ושלישים על כלו. ואלו שלשה עזי וזמרת, של כאן ושל ישעיה ושל תהלים, נקודה בחטף קמ"ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי, אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה. לכך אני אומר ליישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עוזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו הַיֹּשְבִי בַּשָּׁמָיִם (שם קכג, א), שֹׁכְנִי בְחַגְוִי סֶלַע (עובדיה א, ג), שֹׁכְנִי סְנֶה (דברים לג, טז). וזהו השבח, עזי וזמרת יה, הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו לְעֶזְרַת ה' (שופטים ה, כג), בְּעֶבְרַת ה' (ישעיה ט, יח), עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ג, יח). ולשון וזמרת, לשון לֹא תִזְמֹור (ויקרא כה, ד), זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה), לשון כסוח וכריתה, עוזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי, שלא נאמר היה, שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה, וזה דוגמתו, אֶת קִירֹות הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַעֲשׂ צְלָעֹות סָבִיב (מלכים־א ו, ה), היה לו לומר עשה צלעות סביב. וכן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹשְבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם (דברי הימים־ב י, יז), היה לו לומר מלך עליהם רחבעם. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' וגו' וַישְׁחָטֵם (במדבר יד, טז), היה לו לומר שחטם. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה וגו' וַיָמֻתוּ (שם לו—לז), מתו היה לו לומר. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבֹּו אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב (שמות ט, כא), היה לו לומר עזב:

זה אלי. בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים:

ואנוהו. אונקלוס תרגם לשון נוה, נָוֶה שַׁאֲנָן (ישעיה לג, כ), לִנְוֵה צֹאן (שם סה, י). דבר אחר ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון מַה דֹּודֵךְ מִדֹּוד, דֹּודִי צַח וְאָדֹום (שיר השירים ה, ט—י), וכל הענין:

אלהי אבי. הוא זה, וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלהותו עלי מימי אבותי:

ה' איש מלחמה. בעל מלחמה, כמו אִישׁ נָעֳמִי (רות א, ג), וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ (מלכים־א ב, ב), לגבור:

ה' שמו. מלחמותיו לא בכלי זיין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד וְאָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאֹות (שמואל־א יז, מה). דבר אחר ה' שמו, אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו:

ירה בים. שַׁדִּי בְיַמָּא, שדי לשון ירייה. וכן הוא אומר אֹו יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט, יג), או אִשְׁתְּדָאָה אִישְׁתְּדֵי, והתי"ו משתמש באלו במקום התפעל:

ומבחר. שם דבר, כמו מרכב, משכב, מקרא קדש:

טבעו. אין טביעה אלא במקום טיט, כמו טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה (תהלים סט, ג), וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט (ירמיה לח, ו. — מכילתא פ"ד). מלמד שנעשה הים טיט, לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:

יכסימו. כמו יכסום, והיו"ד האמצעית יתירה בו, ודרך מקראות בכך, כמו וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן (דברים ח, יד), יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶך (תהלים לו, ט), והיו"ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד, כך פרשוהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן. יכסיומו, אין דומה לו במקרא בנקודתו, ודרכו להיות בנקודתו יכסיומו במלא"פום (גם כאן מוכח להיות חולם כמ"ש):

כמו אבן. ובמקום אחר צללו כעופרת, ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:

ימינך. ימינך. שני פעמים, כשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:

ימינך ה' נאדרי בכח. להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב. ולי נראה, אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא, ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך, היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דוגמתו, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיך ה' כִּי הִנְּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ (תהלים צב, י), עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ (שם צד, ג), נָשְׂאוּ נְהָרֹות ה' נָשְׂאוּ נְהָרֹות קֹולָם (שם צג, ג), לֹא לָנוּ ה' ל ֹא לָנוּ (שם קטו, א), אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָּיִם (הושע ב, כג), אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה (שופטים ה, ג), לוּלֵי ה' וגו' לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם (תהלים קכד, א—ב), עוּרִי עוּרִי דְּבֹורָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה, יב), תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי (ישעיה כו, ו), וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדֹּו (תהלים קלו, כא—כב):

נאדרי. היו"ד יתירה, כמו רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינֹות (איכה א, א), גְּנֻבְתִי יֹום (בראשית לא, לט):

תרעץ אויב. תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ את בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בשופטים (י, ח). (דבר אחר, ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב):

וברב גאונך. אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרימה ברוב גאונו אז יהרוס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, ק"ו כששלח בם חרון אף יאכלמו:

תהרס. תמיד אתה הורס קָמֶיךָ הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר, כִּי הִנֵּה אֹויְבֶיךָ יֶהֶמָיוּן (תהלים פג, ג), ומה היא ההמיה, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סֹוד (שם שם, ד), ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:

וברוח אפיך. היוצא משני נחירים של אף, דִּבֵּר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן עָלָה עָשָׁן בְּאַפֹּו (תהלים יח, ט), וכן וּמְרוּחַ אַפֹּו יִכְלוּ (איוב ד, ט), וזהו שאמר לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי (ישעיה מח, ט), כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה. וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ (שם), ולמען תהלתי אשים חטם באפי, לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו. לך, בשבילך. אחטם, כמו נאקה בחטם, במסכת שבת (נא:), כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, חרה אף, כמו וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב (איוב ל, ל), לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף וחרון, מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר וַחֲמָתֹו בָּעֲרָה בֹו (אסתר א, יג), ובנוח החמה אומר, נתקררה דעתו:

נערמו מים.נערמו מים. אונקלוס תרגם לשון ערמימות, ולשון צחות המקרא כמו עֲרֵמַת חִטִּים (שיר השירים ז, ג), ונצבו כמו נד יוכיח:ממוקד רוח שיצא מאפך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וכריות של ערימה שהם גבוהים:

כמו נד. כתרגומו כְשׁוּר, כחומה:

נד. לשון צָבוּר וכנוס, כמו נֵד קָצִיר בְּיֹום נַחֲלָה (ישעיה יז, יא), כֹּנֵס כַּנֵּד (תהלים לג, ו), לא כתב כונס כנאד אלא כנד, ואילו היה כנד כמו כנאד, וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכניס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן קָמוּ נֵד אֶחָד (יהושע ג, טז), וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד (שם יג), ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו"ם (חול"ם), כמו שִׂימָה דִמְעָתִי בְּנֹאדֶךָ (תהלים נו, ט), אֶת נֹאוד הֶחָלָב (שופטים ד, כ):

קפאו. כמו וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי (איוב י, ו), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי:

בלב ים. בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, עד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד, יא), בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל־ב יח, יד), לשון עקרו ותקפו של דבר:

אמר אויב. לעמו, כְּשֶׁפִּתָּם בדברים ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי:

תמלאמו.נפשי. תמלא מהםרוחי ורצוני, ואל תתמה על תיבה המדברת בשתים, תמלאמו תמלא מהם, יש הרבה כלשון הזה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי (שופטים א, טו), כמו נתת לי. וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרֹו לְשָׁלֹם (בראשית לז, ד), כמו דבר עמו. בָּנַי יְצָאֻנִי (ירמיה י, כ), כמו יצאו ממני. מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנוּ (איוב לא, לז), כמו אגיד לו. אף כאן תמלאמו, תמלא נפשי מהם:

אריק חרבי. אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק, נופל בו לשון הרקה, כמו מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מב, לה), וְכֵליו יָרִיקוּ (ירמיה מח, יב). ואל תאמר, אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי כלשון וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו (בראשית יד, יד), אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא, שֶׁמֶן תּוּרַק (שיר השירים א, ג), וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי (ירמיה מח, יא). לא הורק הכלי אין כתיב כאן, אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין, וכן וְהֵרִיקוּ חַרְבֹותָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ (יחזקאל כח, ז), דחירם:

תורישמו. לשון רישות ודלות, כמו מֹורִישׁ וּמַעֲשִׁיר (שמואל־א ב, ז):

נשפת. לשון הפחה, וכן וְגַם נָשַׁף בָּהֶם (ישעיה מ, כד):

צללו. שקעו, עמקו לשון מצולה:

כעופרת. אבר, פלו"ם בלע"ז:

באלים. בחזקים, כמו וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל יז, יג), אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה (תהלים כב, כ):

נורא תהלת. יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמ"ש לְךָ דֻּמִיָּה תְהִלָּה (שם סה, ב):

נטית ימינך. כשהקב"ה נוטה ידו, הרשעים כָּלִים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר, וה' יַטֶּה יָדֹו וְכָשַׁל עֹוזֵר וְנָפַל עָזֻר (ישעיה לא, ג), משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:

תבלעמו ארץ. מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה' הצדיק:

נהלת. לשון מנהל. ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:

ירגזון. מתרגזין:

ישבי פלשת. מפני שהרגו את בני אפרים, שמיהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים, והרגום אנשי גת:

אלופי אדום אילי מואב. והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות (מכילתא שירה פ"ט), שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל:

נמוגו. נמסו, כמו בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (תהלים סה, יא). אמרו, עלינו הם באים, לכלותינו ולירש את ארצנו:

תפול עליהם אימתה. על הרחוקים:

ופחד. על הקרובים, כענין שנאמר כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֳשֶׁר הֹובִישׁ וגו' (יהושע ב, י. — מכילתא שירה פ"ט):

עד יעבור. עד יעבור. כתרגומו:

קנית. חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים שחביב על האדם:

תביאמו. נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו, (נראה שלא יכנסו לארץ וכו', והכי איתא בהדיא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ט:) ובמכילתא (שם פ"י), הבנים יכנסו ולא האבות, אף שלא נגזרה גזירת מרגלים עדיין, מכל מקום ניבא ולא ידע מה ניבא. מהרש"ל):

מכון לשבתך. מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת:

מקדש. הטעם עליו זקף גדול, להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ (ישעיה מח, יג), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:

לעולם ועד. לשון עולמית הוא, והוי"ו בו יסוד, לפיכך הוא פתוחה, אבל וְאָנֹכִי הַיֹּודֵעַ וָעֵד (ירמיה כט, כג), שהוי"ו בו שמוש, קמוצה היא:

כי בא סוס פרעה. כאשר בא:

ותקח מרים הנביאה. היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (יב:). דבר אחר אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:

את התף. כלי של מיני זמר:

בתופים ובמחולות. מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים:

ותען להם מרים. משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים (מכילתא פ"י):

ויסע משה. הסיען בעל כרחם, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר תֹּורֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָךְ עִם נְקֻדֹּות הַכָּסֶף (שיר השירים א, יא. — מכילתא פסחא סוף פי"ג), לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:

ויבאו מרתה. כמו למרה. ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחלתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתיבה תתהפך לתי"ו בסמיכתה. כמו חֵמָה אֵין לִי (ישעיה כז, ד), וַחֲמָתֹו בָּעֲרָה בֹו (אסתר א, יב), הרי ה"א של שורש נהפכת לתי"ו מפני שנסמכת אל הוא"ו הנוספת. וכן עבד ואמה, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה (בראשית ל, ג). לְנֶפֶשׁ חַיָּה (שם ב, ז), וְזִהֲמַתֹּו חַיָּתֹו לָחֶם (איוב לג, כ). בֵּין הָרָמָה (שופטים ד, ה), וּתְשֻׁבָתֹו הָרָמָתָה (שמואל־א ז, יז):

וילנו. לשון נפעל הוא, וכן התרגום לשון נפעל הוא, וְאִתְרָעָמוּ, וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם, מתלונן, מתרועם, ולא אמר לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דקומפ"ל ישנ"ק שי"י מוסב הדבור אליו באמרו שי"י:

שם שם לו. במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת, ופרה אדומה, ודינין (סנהדרין נו:):

ושם נסהו. לעם, וראה קשי ערפן, שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

אם שמוע תשמע. זו קבלה שיקבלו עליהם:

תעשה. היא עשייה:

והאזנת. תטה אזנים לדקדק בהם:

כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:

לא אשים עליך. ואם אשים, הרי הוא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך (מכילתא ויסע פ"א), זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך, ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצות, וכן הוא אומר רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ (משלי ג, ח):

שתים עשרה עינת מים. כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם:

וע' תמרים. כנגד שבעים זקנים: