Peraşa Yitroפרשת יתרו

וישמע יתרו. מה שמיעה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.):

יתרו. שבע שמות נקראו לו, רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל, (מכילתא יתרו פ"א). תר, ע"ש שֶׁיֶּתֶר פרשה אחת בתורה, ואתה תחזה. יתרו, לכשנתגייר וקיים המצות, הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב, שחבב את התורה, וחובב הוא יתרו שנאמר מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא). ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומהו אומר וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן (שמות ב, יח), שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי (בהעלותך עח):

חותן משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך, ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו, שנאמר וַיָשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנֹו (מכילתא שם):

למשה ולישראל. שָׁקוּל משה כנגד כל ישראל:

את כל אשר עשה. להם בירידת המן, ובבאר, ובעמלק:

כי הוציא ה' וגו'. זו גדולה על כולם (מכילתא שם):

אחר שלוחיה. כשאמר לו הקב"ה במדין, לֵךְ שֻב מִצְרָים, וַיִקַּח מֹשֶה אֶת אִשְתֹּו וְאֶת בָּנָיו וגו' (שמות ד, יט—כ), ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים, אמר לו מי הם הללו, אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני, אמר לו והיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים, אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם, אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה:

ויצלני מחרב פרעה. כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי, ובקש להרוג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש (שמו"ר א, לו):

אל המדבר. אף אנו יודעים שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דִּבֶּר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו, לשמוע דברי תורה:

ויאמר אל משה. ע"י שליח:

אני חתנך יתרו וגו'. אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה (מכילתא שם):

ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה, יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא:

וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר וְהָאִישׁ משֶׁה (מכילתא שם):

ויספר משה לחותנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא שם):

את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק (מכילתא שם):

התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של תיבה, והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:

ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על אבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד.):

על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה (מכילתא שם), ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא (מכילתא שם):

אשר הציל אתכם מיד מצרים. אומה קשה:

ומיד פרעה. מלך קשה:

מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות, היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:

עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר, ועכשיו ביותר (מכילתא שם):

מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה (מכילתא שם):

כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו, במים דִּמּוּ לאבדם והם נאבדו במים:

אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו (סוטה יא.) לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט), בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו:

עולה. כמשמעה, שהיא כולה כליל:

זבחים. שלמים:

ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם:

לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה (ברכות סד.):

ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חוקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה, אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא, שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה, שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו, ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקֹום וגו' אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ (במדבר י, לא), ואם זה קודם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר. ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן משֶׁה (שופטים ד, יא):

וישב משה וגו' ויעמוד העם. יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, והוכיחו על כך, שנאמר מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים:

מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר בו וַיְהִי עֶרֶב וגו' (שבת י.):

כי יבא. כי בא, לשון הווה:

לדרש אלהים. כתרגומו לְמִתְבַּע אוּלְפַן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:

כי יהיה להם דבר בא. מי שהיה לו הדבר בא אלי:

ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:

נבל תבול. כתרגומו. ולשונו לשון כמישה פלייש"טרא, כמו וְהֶעָלֶה נָבֵל (ירמיה ח, יג), כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וגו' (ישעיה לד, ד), שהוא כמוש ע"י חמה וע"י קרח, וכחו תש ונלאה:

גם אתה. לרבות אהרן וחור וע' זקנים:

כי כבד ממך. כובדו רב יותר מכחך:

איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא המלך בגבורה (מכילתא פ"ב):

היה אתה לעם מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו:

הדברים. דברי ריבותם:

ואתה תחזה. ברוח הקדש שעליך:

אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:

אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שע"י כן יהיו דבריהם נשמעין:

שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן, כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא, לאו דיינא הוא (בבא בתרא נח:):

שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף (סנהדרין יח.):

שרי מאות. ששת אלפים היו:

שרי חמשים. י"ב אלף:

שרי עשרות. ששים אלף. (מה שפירש"י על כל השרים כמה היו. והוא לכאורה ללא צורך, והנה באמת תיקן בזה ותירץ קושיא בפסוק, דקחשיב מלמעלה למטה, ר"ל המספר מרובה קודם מספר המועט, ולא הל"ל אלא מתחלה שרי עשרות בראשונה, ואח"כ בהדרגה כולם, ולפי פירושו שהזכיר ופרט סכום מנין השרים, צא וחשוב, וכשתדקדק במנינם ולגבייהו אתי שפיר, מספר המועט תחלה ואח"כ בהדרגה, כן נ"ל נכון ודו"ק):

ושפטו. וִידוּנוּן, לשון צווי:

והקל מעליך. דבר זה להקל מעליך. והקל, כמו וְהַכְבֵּד אֶת לִבֹּו (שמות ח, יא), וְהַכֹּות אֶת מֹואָב (מלכים־ב ג, כד), לשון הווה:

וצוך אלהים ויכלת עמוד. המלך בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד (מכילתא פ"ב):

וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא, ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך (מכילתא שם):

ושפטו. וְדָיְינוּן יָת עַמָּא:

יביאון. מָיְיתִין:

ישפוטו הם. כמו ישפטו (בחולם) וכן לֹא תַעֲבוּרִי (רות ב, ח), כמו לא תעברי. ותרגומו דָּיְינִין אִינוּן. מקראות העליונים היו לשון צווי, לכך מתורגמין וִידוּנוּן, יֵיתוּן, יְדוּנוּן, ומקראות הללו לשון עשייה:

וילך לו אל ארצו. לגייר בני משפחתו (מכילתא פ"ב):

ביום הזה. בראש חדש (שבת פו:). לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו:

ויסעו מרפידים. למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה (מכילתא בחדש פ"א):

ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא שם):

נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח (מכילתא שם):

ומשה עלה. ביום השני, וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר (שמות לד, ד):

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:

לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה:

ותגיד לבני ישראל. עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין (שבת פז. — מכילתא בחדש פ"ב):

אתם ראיתם. לא מסורת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:

ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת, נקבצו כלם לרעמסס (מכילתא פ"ב). ואונקלוס תרגם ואשא, וְאַטְלִית יָתְכוֹן, כמו ואסיע אתכם, תיקן את הדבור דרך כבוד למעלה:

על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, אף אני עשיתי כן, וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֳלֹהִים וגו' וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וגו' (שמות יד, יט—כ), והיו מצרים זורקים חצים ואבני בְּלִיסְטְרָאוֹת, והענן מקבלם:

ואבא אתכם אלי. כתרגומו:

ועתה. אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות (מכילתא פ"ב):

ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה:

סגלה. אוצר חביב, כמו וּסְגֻלַּת מְלָכִים (קהלת ב, ח), כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת, כי לי כל הארץ, והם בעיני ולפני לכלום:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר, וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל־ב ח, יח):

אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:

וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:

בעב הענן. במעבה הענן, וזהו ערפל:

וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:

ויגד משה וגו'. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש:

את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

ויאמר ה' אל משה. אם כן שמזקיקין לְדַבֵּר עמם, לך אל העם:

וקדשתם. וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:

והיו נכונים. מובדלים מאשה (מכילתא פ"ג):

ליום השלישי. שהוא ששה בחדש, ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה (מכילתא שם), כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

לעיני כל העם. מלמד, שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כולם (מכילתא שם):

והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:

לאמר. הגבול אומר להם השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:

ונגע בקצהו. אפילו בקצהו:

ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה (סנהדרין מה.) מבית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות:

יירה. יושלך למטה לארץ, כמו יָרָה בַיָּם (שמות טו, ד):

במשך היובל. כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:

היובל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לְדִכְרָא יוֹבָלָא. ושופר של אילו של יצחק היה:

מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם:

היו נכונים לשלשת ימים. לסוף שלשת ימים, הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי (שבת פז.), ולדברי האומר בששה בחדש ניתנו עשרת הדברות, לא הוסיף משה כלום, ולשלשת ימים, כמו ליום השלישי:

אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו, כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה, שאם ישמש תוך ג' ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלשה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע, וטהור מלטמא את הפולטת:

בהיות הבקר. מלמד שהקדים על ידם, מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וגו' (יחזקאל ג, כב), וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבֹוד ה' עֹמֵד (שם כג):

לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה, וזה שנאמר ה' מִסִּינַי בָּא (דברים לג, ב. — מכילתא פ"ג), ולא נאמר לסיני בא:

בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו, שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית (שבת פח.):

עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תָּנַן כֻּלֵּיהּ ולא תרגם תְּנָנָא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ, מפני שהם שם דבר:

הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר בוער באש עד לב השמים, ומה תלמוד לומר כבשן, לְשַׂבֵּר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו כְּאַרְיֵּה יִשְׁאָג (הושע יא, י), וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לְשַׂבֵּר את האוזן מה שיכולה לשמוע. כיוצא בו וְקֹולֹו כְּקֹול מַיִם רַבִּים (יחזקאל מג, ב), וכי מי נתן קול למים והלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו כדי לְשַׂבֵּר את האוזן:

הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד, ולמה כך, מתחלה לְשַׂבֵּר אזניהם מה שיכולין לשמוע:

משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, והקדוש ברוך הוא מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:

יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ (מלכים־א יח, כד), על דבר האש להורידו:

וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ, יט), למד שֶׁהִרְכִּין שמים עליונים ותחתונים, והציען על גבי ההר כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם (מכילתא פ"ד):

העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר:

פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם, על ידי שֶׁתַּאֲוָתָם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר:

ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידי חשוב לפני רב (מכילתא שם):

יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם (זבחים קטו:):

הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:

יתקדשו. יהיו מזומנים להתיצב על עמדן:

פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות:

לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה (מכילתא שם):

ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה, אמור מעתה, אתה מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו, והכהנים מחיצה לעצמם, משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':

פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ, אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא באה במקף, משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:

ויאמר אליהם. התראה זו:

וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב, כז) ותרגומו דַּיָּינָא, לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע:

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו. (קושיית אם כן כו', פירוש, לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה, שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד, אם כן מה תלמוד לומר אנכי וגו', רצונו לומר מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר, מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו, והלא לפי זה כולם כמוהם, הקב"ה בכבודו ובעצמו דיברם. ותירץ שחזר ופירש וכו', ורצונו לומר, באותה החזרה, לא החזיר ללמד על הכלל יצא, אלא על הפרט אלו שתי דברות ראשונות ביחוד ודו"ק):

לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (מכילתא שם):

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כד, י), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ"ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ (שמות לב, יא), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:

מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך (מכילתא פ"ו):

אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא שם). ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

על פני. כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור (מכילתא שם):

פסל. על שם שנפסל:

וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:

אל קנא. מקנא להפרע, ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרי"מנט בלע"ז (אייפערנד) נותן לב ליפרע:

לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:):

נוֹצֵר חֶסֶד. שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַד לְאַלְפַּיִם דּוֹר, נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה יְתֵרָה עַל מִדַּת פֻּרְעָנִיּוֹת אַחַת עַל חָמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁזּוֹ לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, וְזוֹ לַאֲלָפִים (תוספתא סוטה ד, א):

לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כְּמָה דְּתֵימַר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב, (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ, ועל אבן אבן (שבועות כט.):

זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מְחַלֳלֶיה מֹות יוּמָת (שמות לא, יד) וּבְיֹום הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כח, ט), וכן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ (דברים כב, יא—יב), וכן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא יח, טז) יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה, ה), הוא שנאמר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהלים סב, יב). זכור לשון פעול הוא, כמו אָכֹול וְשָׁתֹו (ישעיה כב, יג), הָלֹוךְ וּבָכֹה (שמואל־ב ג, טז), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו לשבת (ביצה טז):

ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא פ"ז):

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו (שבת קכא.)קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך:

וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת:

ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:

למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (מכילתא פ"ח):

לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר מֹות יוּמַת הַנֹאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, ו), ואומר הָאִשָּׁה הַמְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז, לב):

לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו.):

וכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (מכילתא פ"ט):

רואים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם):

את הקולות. היוצאין מפי הגבורה:

וינעו. אין נוע אלא זיע (שם):

ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, כאורך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מַלְכֵי צְבָאֹות יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן (תהלים סח, יג. — מכילתא שם):

לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם:

נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הָרִימוּ נֵס (ישעיה סב, י), אָרִים נִסִּי (שם מט, כב), וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה (שם ל, יז), שהוא זקוף:

ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יָראוּי וּמְאֻיָּם, תדעו כי אין זולתו, ותיראו מפניו:

נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וְעֲרָפֶל (דברים ד, יא). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן (שמות יט, ט):

כה תאמר. בלשון הזה:

אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:

כי מן השמים דברתי. וכתוב אחר אומר, וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלֹו לְיַסְּרֶךָ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשֹּׁו הַגְּדֹולָה (דברים ד, לו), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הִרְכִּין השמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד (תהלים יח, ו. — מכילתא פ"ט):

לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י):

אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף, הרי הן לפני כאלהות:

ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על ב', שאם עשית ד', הרי הן לפני כאלהי זהב:

לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:

מזבח אדמה. מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפין (נ"א בסיס) (מכילתא פי"א). דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן (מכילתא שם):

תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי:

וזבחת עליו. אצלו, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ), ו אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֶלֹהֶיךָ (דברים יב, כז), ואין שחיטה בראש המזבח (מכילתא פי"א — זבחים נח.):

את עולתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך. ירוש לאת עולתיך ואת שלמיך:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם:

ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אֲבָנִים שְׁלֵמֹות תִּבְנֶה (דברים כז, ו). וכן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה (שמות כב, כד), חובה הוא, שנאמר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים טו, ח), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים (ויקרא ב, יד), זו מנחת העומר שהיא חובה (מכילתא פי"א), ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

גזית. לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן בברזל:

כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:

ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פ"ג מ"ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:

ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות, אשקנו"ש בלע"ז (שטופען שטאפלען) אלא חלוק יהא ומשופע:

אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה: