Peraşa Tsavפרשת צו

צו את אהרן. אין צו אלה לשון זרוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:

זאת תורת העולה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (מגילה כא.), וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו:

הוא העולה. למעט את הרובע ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה (כל הענין בת"כ (פרשתא א, ח) וזבחים פ"ג ופ"ד):

מדו בד. היא הכתונת, ומה ת"ל מדו, שתהא כמדתו (ת"כ פרק ב, א):

על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים (ערכין ג:):

והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש (תמיד כח:):

הדשן אשר תאכל האש את העולה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה:

ושמו אצל המזבח. (על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח (יומא מה.)):

ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן (יומא כג:):

והוציא את הדשן. הַצָּבוּר בַּתַּפּוּחַ כשהוא רָבָה ואין מקום למערכה, מוציאו משם (תמיד כח:), ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום:

והאש על המזבח תוקד בו .ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במס' יומא (מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם:

וערך עליה העולה. עולת תמיד היא תקדים (פסחים נח:). (בר"י ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה עולה ראשונה)

חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ורבותינו (שם נט.) למדו מכאן עליה, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:

אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ), אף היא מעל המזבח החיצון תוקד (יומא מה:):

לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:

וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת:

הקרב אותה. היא הגשה בקרן דרומית מערבית:

לפני ה'. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד:

אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:

(והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה. בר"י)

בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ (יומא מז.):

מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה (סוטה יד:):

המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת (ת"כ פרשתא ב, ה):

ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו, (ת"כ שם) ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (לעיל ב, ב), הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן.

במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:

לא תאפה חמץ חלקם. אף הַשִּׁירַיִם אסורים בחמץ (מנחות נה.):

כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה (ת"כ פרק ג, ד):

כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וגו' (ויקרא כא, כב), אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת (זבחים קב.):

כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה (ת"כ שם ו):

יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה (שם — זבחים צז:):

זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו', והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק חקת עולם וגו' (מנחות נא:):

מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה (ת"כ פרק ד, ה):

תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור, וחוזר ומטגנה במחבת (מנחות נ:):

מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה:

המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו תחתיו:

כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה:

כליל. כולה שוה לגבוה:

המחטא אותה. העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו:

המחטא אותה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר (זבחים צט.), ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה:

כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה:

יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה (שם צז:):

ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דם (הבגד אשר יזה עליה) תכבס בתוך העזרה (ת"כ פרק ו, ז):

אשר יזה. יהא נזה כמו וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם (איוב טו, כט), יהא נטוי:

ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים:

ומרק. לשון תַּמְרוּקֵי הַנָּשִׁים (אסתר ב, יב) אשקורי"ר בלע"ז:

ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם (פסחים ל:):

כל זכר בכהנים יאכל אותה. הא למדת שֶׁהַמְחַטֵּא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לְחִטּוּי:

וכל חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה (זבחים פב.):

וכל. לרבות שאר קדשים:

קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה (תמורה יז: — ת"כ פרשתא ד, ב):

ישחטו. ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו, רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון:

ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא:

את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:

אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו, הוא הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר (זבחים ה: וע"ש ברש"י):

קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש (פרשתא ה, י):

תורה אחת להם. בדבר זה:

הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן:

עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות (זבחים קג:):

לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה (ת"כ פרק י, ג):

בלולה בשמן. זו מנחת נדבה:

וחרבה. זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן:

אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה (תהלים קז, כא־כב), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן:

והקריב על זבח התודה. ד' מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, ג' מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין י' חלות, כך מפורש במנחות (דף עז.), ושעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות כ' עשרון:

מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף (שם עח:) ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח:

אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול לתרומה לכהן העובד עבודתו והשאר נאכל לבעלים (מנחות עז:), ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים (פסוק לד), והתודה קרויה שלמים (זבחים ד.):

ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגת י"ד, שיהיו נאכלין ליום ולילה (זבחים לו. — ת"כ פרק יב, א):

ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה זמן לחמה:

לא יניח ממנו עד בוקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה (ברכות ב.):

ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לב' ימים, כמו שמפורש בענין:

וממחרת והנותר ממנו. בראשון, יאכל. (ס"א והנותר ממנו יאכל) וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה (בראשית לו, כד) תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג):

ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי (ת"כ פרשתא ח, א). וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פיגול יהיה:

והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, עונה תשא:

והבשר. של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל:

והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:

כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר לפי שנאמר וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל (דברים יב, כז), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר:

(והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורה, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר):

וטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר (זבחים מג:), אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא אזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (ת"כ יד, ג. — מכות יד:). ג' כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז.), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:

יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות (פסחים כג. — ת"כ פרשתא י, ח):

ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו יתחייב אף על לאו של נבילה, ולא תאמר אין איסור חל על איסור (חולין לז.):

לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:

בכל מושבותיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפ"א (לז:) מפרש למה הוצרך לומר:

ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן (מנחות סא:):

את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה:

יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שֹׁוק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף וגו' (ויקרא י, טו), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזֹות וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה (שם ט, כ), למדנו שג' כהנים זקוקין לה, כך מפורש במנחות (דף סב:):

את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו':

והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח (ת"כ פרק טז, ד):

שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של ירך (חולין קלד:):

המקריב את דם וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר:

התנופה התרומה. מוליך ומביא מעלה ומוריד (סוכה לז:):

ולמלואים. ליום חינוך הכהונה:

קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה:

קח את אהרן. קחנו בדברים ומשכהו:

ואת פר החטאת וגו'. אלו האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כט) ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:

הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה:

זה הדבר. דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. כל הענין הזה בפרשת המלואים פירשתי בואתה תצוה (שם):

את האורים. כתב של שם המפורש:

וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת נמצא הציץ תלוי במצנפת:

ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו:

ויצק. וימשח. בתחלה יוצק על ראשו, ואח"כ נותן בין ריסי עיניו, ומושך באצבעו מזה לזה (כריתות ה:):

ויחבש. לשון קשירה:

ויחטא את המזבח. חִטְּאוֹ וְטִהֲרוֹ מִזָּרוּת ליכנס לקדושה:

ויקדשהו. בעבודה זו:

לכפר עליו. מעתה כל הכפרות:

ואת יתרת הכבד. לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מן הכבד עמה:

איל המלאים. איל השלמים שמלואים לשון שלמים שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם:

וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמן כנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח.):

ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן (עבודה זרה לד.):

על העולה. אחר העולה ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה:

צוה ה' לעשות. כל שבעת הימים ורז"ל דרשו (יומא ב:) לעשות, זה מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים, וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה:

ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן, רי אתם חייבים מיתה:

ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל: