Peraşa Tazriaפרשת תזריע

אשה כי תזריע. א"ר שמלאי (ויק"ר יד, א) כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף:

כי תזריע . לרבות שאפי' ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה (נדה כז:):

כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה, מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם:

דותה. לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה:

תשב. אין תשב אלא לשון עכבה, כמו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ (דברים א, מו), וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית יג, יח):

בדמי טהרה. אף על פי שרואה טהורה:

בדמי טהרה. לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר:

ימי טהרה. מפיק ה"א, ימי טוהר שלה:

לא תגע. אזהרה לאוכל, כמו ששנויה ביבמות (דף עה.):

בכל קדש וגו'. לרבות את התרומה (מכות יד: יבמות שם), לפי שזו טבולת יום ארוך שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה:

והקריבו. ללמדך, שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה:

וטהרה. מכלל שעד כאן קרויה טמאה (זבחים יט: סנהדרין פג:):

אחד לעולה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים (צ.) בפ' כל התדיר:

שאת או ספחת וגו'. שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו (נגעים פ"א מ"א):

בהרת. חברבורות טייא"ר בלע"ז, וכן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים (איוב לז, כא):

אל אהרן וגו'. גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן (ת"כ נגעים פרשתא א, ט):

ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. ומעוט שער שנים (ת"כ שם פרק ב, ג):

עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה, עמוקה מן הצל (שבועות ו:):

וטמא אותו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טומאה, הוא גזירת הכתוב:

ועמוק אין מראה. לא ידעתי פירושו:

והסגיר. יסגירנו בבית אחד, ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון:

והסגירו, שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט:

כהה. הוכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:

מספחת. שם נגע טהור:

וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא, וצריך טבילה:

וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:

צרעת הוא. המספחת הזאת:

צרעת. לשון נקבה. נגע לשון זכר:

ומחית. שנימינ"ט בלע"ז, שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טומאה:

צרעת נושנת היא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

מראשו. של אדם ועד רגליו:

לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:

וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מִחְיָה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע בא' מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד, ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע"י שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא (שם פרק ה, א):

וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:

צרעת הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר:

שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור (חולין ח.):

ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:

או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא פָּתוּךְ ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:

מראה שפל. ואין ממשו שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:

תחתיה. במקומה:

צרבת השחין. כתרגומו רשֶׁם שִׁחֲנָא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים (יחזקאל כא, ג), רייטרי"ד בלע"ז:

צרבת. רייטרי"שמענט בלע"ז:

מחית המכוה. שנימני"ט בלע"ז, כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס (חולין שם):

בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן, וזה סימנו בשער צהוב (ת"כ פרשתא ה, ה):

ובו שער צהוב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב:

נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער:

ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור, ואין צריך להסגר, ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו':

והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה, או היה בו שער צהוב, טמא:

והתגלח. סביבות הנתק:

ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח:

אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה:

ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. ולשון צהוב, דומה לתבנית הזהב. צהוב כמו זהוב, אור"בלא בלע"ז:

טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור (מועד קטן ז:):

בהרת. חברבורות:

כהות לבנות. שאין לובן שלהן עז אלא כהה:

בהק. כמין לובן, הנראה בבשר אדם, אדום שקורין רוש"ו בין חברבורות אדמימותו קרויה בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:

קרח הוא טהור הוא. טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון:

ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו, קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת:

נגע לבן אדמדם. פָּתוּךְ. מניין שאר המראות תלמוד לומר כמראה צרעת עור בשר, כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומהו אמור בו, שמטמא בארבע מראות, ונדון בב' שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא נדון בשבוע א', ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:

בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כולן. על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':

פרומים. קרועים (מ"ק טו.):

פרוע. מְגֻדָּל שֵׂעָר:

ועל שפם יעטה. כאבל:

שפם. שער השפתים, גרינו"ן בלע"ז:

וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו (מ"ק ה.):

בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו (ערכין טז:), מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל:

מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות (פסחים סז.):

לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר:

או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה:

או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:

ירקרק. ירוק שבירוקין:

אדמדם. אדום שבאדומים:

צרעת ממארת. לשון סִלּוֹן מַמְאִיר (יחזקאל כח, כד), פויי"נטש בלע"ז. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו:

בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה, א"כ מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את הָאִימְרִיוֹת שבו שהן ממין אחר אימריות לשון שפה, כמו אימרא:

את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע, יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע, הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:

אחרי הכבס. לשון הֵעָשׂוֹת:

לא הפך הנגע את עינו. לא כהה ממראיתו:

והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו' כדאיתא בתורת כהנים (פרק טו, ז), ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו:

פחתת היא. לשון גומא, כמו בְּאַחַת הַפְּחָתִים (שמואל־יז, ט), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין:

בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בִּשְׁחִיקוּתֵהּ או בְּחַדְתוּתֵהּ:

קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור (סנהדרין פח.), אף כאן פרח בכולו טהור. לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים, והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים (פרק טו, ט):

וקרע אותו. יקרע מקום הנגע מן הבגד, וישרפנו:

פרחת הוא. דבר החוזר וצומח:

באש תשרפנו. את כל הבגד:

וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי:

וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, וְיִתְחַוַּר, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו וְיִצְטַבַּע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע: