Peraşa Leh Lehaפרשת לך לך

לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים (ר"ה טז:), ועוד שאודיע טבעך בעולם (ב"ר):

ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.

ואברכך. בממון. ב"ר (לט, יא):

והיה ברכה. הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, בֵרַכְתִי לאדם ונח, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. ב"ר (שם). דבר אחר ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם (פסחים קיז:):

מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו, התרחק עוד משם וצא מבית אביך:

אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק (בראשית כב, ב), כיוצא בו עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (שם), כיוצא בו (יונה ג, ב) וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דוֹבֵר אֵלֶיךָ (ב"ר):

ונברכו בך. יש אגדות רבות. וזהו פשוטו, אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח, כ):

אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאו, (לכך כתיב אשר עשו) (סנהדרין צט: — ב"ר). ופשוטו של מקרא, עבדים ושפחות שקנו להם, כמו עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה (שם לא, א), (לשון קנין), וְיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה חָיִל (במדבר כד, יח), לשון קונה וכונס:

ויעבור אברם בארץ. נכנס לתוכה:

עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם (מדרש אגדה):

אלון מורה. הוא שכם (סוטה לב.), הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה (מדרש אגדה):

והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו (מדרש אגדה), שנאמר וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, (בראשית יד, יח.) לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:

ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל (ב"ר):

ויעתק משם. אהלו:

מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל, נמצאת בית אל במערבו הוא שנאמר בית אל מיָם:

אהלה. אהלה כתיב, בתחלה נטה את אהל אשתו, ואחר כך את שלו. ב"ר (לט, טו):

ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם (ב"ר):

הלוך ונסוע. לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם, ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה, ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והיא לצד ירושלים (פי' ירושלים היה באמצע העולם, וסוף ארץ ישראל. כ"פ בישעיה) שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו (ב"ר לט, טז):

רעב בארץ. באותה הארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו מַשִׁיאו לצאת ממנה (פדר"א כו):

הנה נא ידעתי. מדרש אגדה (ב"ב לז.), עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה (תנחומא). דבר אחר, מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה (ב"ר). ופשוטו של מקרא, הנה נא הגיע השעה שיש לדאג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה (ב"ר). ודומה לו, הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא (בראשית יט, ב):

למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי מתנות:

ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה, ועל ידי שתבעו את המכס, פתחו וראו אותה (ב"ר):

ויהללו אתה אל פרעה. הִלְלוּהָ ביניהם, לומר הגונה זו למלך:

ולאברם היטיב. פרעה בעבורה:

וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה, שהתשמיש קשה לו (ב"ר מא, ב):

ואת ביתו. כתרגומו ועל אינש ביתיה (תנחומא) (ומדרשו לרבות כותליו עמודיו וכליו (שם — ב"ר), ברש"י ישן):

על דבר שרי. על פי דִבּוּרָהּ (ב"ר), אומרת למלאך הך, והוא מכה (תנחומא):

קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך (ל, טו), אלא אמר לו לך ואל תעמוד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג, כ):

ויצו עליו. על אודותיו, לשלחו ולשמרו:

וישלחו. כתרגומו ואלויאו (סוטה מו:):

ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל, כמו שאמר למעלה הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה (ב"ר לט, טז), ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען, מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ (מסעי):

כבד מאד. טעון משאות:

וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים (ב"ר), למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו (ערכין טז:). דבר אחר, בחזרתו פרעהקפותיו (ב"ר מא, ג):

מנגב. ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:

אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם. ואשר קרא שם אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה':

ההלך את אברם. מי גרם שהיה לו זאת, הליכתו עם אברם:

ולא נשא אותם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתב ולא נשא בלשון זכר:

ויהי ריב. לפי שהיו רועיו של לוט רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נִתְּנָה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר מא, ה):

אנשים אחים. קרובים. ומדרש אגדה (ב"ר) דומין בקלסתר פנים:

אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב (אשב) לא אתרחק ממך, ואעמוד לך למגן ולעזר, וסוף דבר הוצרך לו, שנאמר (יד, יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וגו':

אימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לינקד ואיימינה, כך מצינו במקום אחר (ש"ב יד, יט) אִם אִשׁ לְהֵמִין, ואין נקוד להַיְמִין:

כי כלה משקה. ארץ נחלי מים (אונקלוס):

לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו מישור:

כגן ה'. לאילנות (ספרי עקב יא, י):

כארץ מצרים. לזרעים (שם):

באכה צער. עד צוער. ומדרש אגדה דורשו לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם. (במסכת הוריות י: — ב"ר):

ככר. מישור כתרגומו:

מקדם. נסע מאצל אברם (למזרח), והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה (ב"ר) הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר, אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:

ויאהל. נטה אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:

ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו (יומא לח:) למדו מכאן שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י, ז):

רעים. בגופם:

וחטאים. בממונם (סנהדרין קט. — ב"ר):

לה' מאד. יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו (מדרש אגדה):

אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו, היה הדבור פורש ממנו (תנחומא ויצא י) (ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם, באותה שעה כשר היה, וק"ל):

אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה (אונקלוס):

ממרא. שֵם אדם (ב"ר מב ח):

אמרפל. הוא נמרוד, שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש (עירובין נג:):

מלך גוים. מקום יש ששמו גוים. על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות, והמליכו איש עליהם, ושמו תדעל. (ב"ר שם):

ברע. רע לשמים ורע לבריות (תנחומא):

ברשע. שנתעלה ברשע (שם):

שנאב. שונא אביו שבשמים (שם):

שמאבר. שם אבר לעוף ולקפוץ, ולמרוד בהקב"ה (שם):

בלע. שם העיר:

עמק השדים. כך שמו (מדרש אגדה), על שם שהיו בו שדות הרבה (אונקלוס). ומדרש אגדה יש הרבה:

הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח (שם). ומדרש אגדה (ב"ר) אומר, שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו:

שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר: (ה)

ובארבע עשרה שנה. למרדן (שבת יא. — ב"ר):

בא כדרלעומר. לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה (ב"ר):

והמלכים וגו'. אלו שלשה מלכים:

הזוזים. הם זמזומים (דברים ב, כ):

בהררם. בהר שלהם:

איל פארן. כתרגומו מישר. ואומר אני, שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו (יג, יח), ושל ירדן ככר שמו (יג, יא), ושל שטים אבל שמו, אבל השטים (במדבר לג, מט), וכן בַּעַל גָּד (יהושע יא, יז) בעל שמו, וכולן מתורגמין מישר, וכל אחד שמו עליו:

על המדבר. אצל המדבר, כמו וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה (במדבר ב, כ):

עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה (תנחומא). ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט:

שדה העמלקי. עדיין לא נולד עמלק, ונקרא על שם העתיד (שם — וב"ר):

בחצצן תמר. הוא עין גדי (אונקלוס), מקרא מלא (בדברי הימים־ב כ, ב) ביהושפט:

ארבעה מלכים וגו'. ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם:

בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם, שנוטלים משם אדמה לטיט של בנין (ב"ר). ומדרש אגדה (שם), שהיה הטיט מוגבל (מגובל) בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע (ב"ר מב, ז):

הרה נסו. להר נסו, הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה (יבמות יג:). ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל (ס"א זו) אינה עומדת במקום למ"ד, ונקודה (ס"א לנקוד) פתח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נָס באשר מצא הר תחלה. וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרהאו המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר (להר), ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:

והוא יושב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום (ב"ר):

ויבא הפליט. לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כִּי רַק עוֹג נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (דברים ג, יא), וזהו נשאר, שלא הרגוהו אמרפל וחביריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים. תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב, ח), זה עוג שפלט מדור המבול (נדה סא. — יוב"ע), וזהו מיתר הרפאים, שנאמר (ו, ד) הַנְּפִילִים הָיוּ בָאָרֶץ וגו', ומתכוין שיֵהָרֵג אברם וישא את שרה (ב"ר):

העברי. שבא מעבר הנהר. (ב"ר שם):

בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (ב"ר) (ס"א, דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה (ב"ר) כמו שמפורש במקום אחר):

וירק. כתרגומו וזריז, וכן וַהֲרִיקוֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ויקרא כו, לג), אזדיין בחרבי עליכם, וכן אָרִיק חַרְבִּי (שמות טו, ט), וכן וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תהלים לה, ג) (פס"ז):

חניכיו. חנכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר (פס"ז) שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חֲנוֹךְ לַנַּעַר (משלי כב, ו), חֲנֻכַּת הַמִזְבֵּחַ (במדבר ז, יא), חֲנֻכַּת הַבַּיִת (תהלים ל, א), ובלע"ז קורין לו אינצניי"ר וברש"י כ"י אישטרייני"ר:

שמונה עשר וגו'. רבותינו אמרו (נדרים לב.) אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו:

עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל (סנהדרין צו.):

ויחלק עליהם. לפי פשוטו סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן:

לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה (ב"ר), שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, חציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים:

עד חובה. אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה, על שם עבודת אלילים שעתידה להיות שם (תנחומא):

עמק שוה. כך שמו, ותרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול:

עמק המלך. בית ריסא דמלכא (אונקלוס), בית ריס אחד, שהוא שלשים קנים (פייט שקלים אז ראית), שהיה מיוחד למלך לצחק שם. ומדרש אגדה (ב"ר), עמק שהושוו שם כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין:

ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא שם בן נח (נדרים לב: — ב"ר):

לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ומדרש אגדה, רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו (ב"ר מד, ז):

קנה שמים וארץ. כמו עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קמו, ו), על ידי עשייתן קנאן להיות שלו:

אשר מגן. אשר הסגיר, וכן אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל (הושע יא, ח):

ויתן לו. אברם (יוב"ע), מעשר מכל אשר לו, לפי שהיה כהן:

תן לי הנפש. (הגופים) מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם:

הרמתי ידי. לשון שבועה (ב"ר), מרים אני את ידי לאל עליון, וכן בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כב, טז), נשבע אני, וכן נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי (שם כג, יג), נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני:

אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי:

ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח:

ולא תאמר וגו'. שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר וַאֲבָרֶכְךָ וגו' (יב, ב):

הנערים. עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו', ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר (טו) הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וענר וחביריו ישבו על הכלים לשמור, אפלו הכי הם יקחו חלקם, וממנו למד דוד, שאמר כְּחֵלֶק הַיֹרֵד בַמִלְחָמָהוּכְחֵלֵק הַיוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָו יַחֲלֹקוּ (שמואל־א ל, כד), ולכך נאמר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂימֶהָ לְחֹק וּמִשְׁפָּט (שם פסוק כה), לא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם (ב"ר):

אחר הדברים האלה.אנכי מגן לך. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה). אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם.מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת (ב"ר), ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד (ב"ר):

הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר וּבְכָל תּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב לא, יב), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס. ולי נראה ער ועונה, מגזרת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה, ב), וערירי לשון חורבן, וכן עָרוּ עָרוּ (תהלים קלז, ז), וכן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג, יג), וכן עַרְעֵר תִּתְעַרְעֵר (ירמיה נא, נח), וכן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב, יד):

ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק (בראשית מא, מ), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי:

דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה (ב"ר) שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו (יומא כח:) דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים:

הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי:

ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו (שבת קנו.), אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד (ב"ר), אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה (תנחומא חיי שרה ו — ב"ר):

והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע:

ויחשבה לו צדקה. הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות (תענית כז:):

עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד):

ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד (ב"ר):

ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד (ב"ר):

ותור וגוזל. תור ובן יונה (ב"ר):

ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בְתָרֶיהָ, כמה שנאמר להלן הָעוֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה לד, יט), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש:

ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וגו' (תהלים כב, יג), ואומר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם, מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח, כ), ואומר וְהַצָפִיר וְהַשָׂעִיר, מֶלֶך יָוָן (שם כא). וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב, יד), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כָּלִין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם (פס"ז):

העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לָטוּשׁ עֲלֵי אוֹכֶל (לשה"כ איוב ט, כו), כמו וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל (שמואל־א טו, יט):

על הפגרים. על הבתרים. (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פִּגּוּל הוּא (ויקרא יט, ז), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל. וכן הגירסא ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר שמואל):

וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו יַשֵּׁב רוּחוֹ (תהלים קמז, יח), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם (פדר"א כח), ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח (פס"ז):

והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחשך של גליות (ב"ר):

כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר (מז, ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה (סד"ע ג — פדר"א מח). ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה:

בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק (כא, לז) וַיָּגָר אַבְרָהָם וגו', וַיָּגָר יִצְחָק בִּגְרָר, וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם (תהלים קה, כג), לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בראשית מז, ד):

וגם את הגוי. וגם, לרבות ארבע מלכיות (ב"ר), שאף הם כָּלִים על ששעבדו את ישראל:

דן אנכי. בעשר מכות (ב"ר):

ברכוש גדול. בממון גדול כמו שנאמר וַיְנַצְלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב, לו):

ואתה תבא. ולא תראה כל אלה:

אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מְבַשׂרוֹ שיבא אליו, למדך שעשה תרח תשובה (תנחומא):

תקבר בשיבה טובה. בִּשׂרוֹ שיעשה ישמעאל תשובה בימיו (ב"ר ל), ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו (ב"ר סג, יב), ובו ביום מרד עשו (ב"ב טז:):

ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מְדַבֵּר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה:

כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר (ישעיה כז, ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה (סוטה ט.):

ויהי השמש באה. כמו וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מב, לה), וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ (מלכים־ב יג, כא) כלומר ויהי דבר זה:

השמש באה. שקעה:

ועלטה היה. חשך היום:

והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם (פס"ז):

באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה (פס"ז). וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון וְרָחֵל בָּאָה (כט, ט), קָמָה אֲלֻמָּתִי (לז, ז), הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּך (רות א, טו), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו בָּאָה עִם הַצֹּאן (כט, ו), בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה (אסתר ב, יד):

לזרעך נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב):

הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות (פס"ז) היוצאים מעדן, שנאמר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת (ב, יד), משל הדיוט, עבד מלך מלך (שבועות מז:), הדבק לשחוור וישתחוו לך:

את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב"ר מד, כג), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד (ב"ב נו. — ב"ר), שנאמר אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה יא, יד):

ואת הרפאים. ארץ עוג, שנאמר בה הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים (דברים ג, יג):

שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה, אמר, מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר (ב"ר):

אולי אבנה ממנה. לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס (ב"ר):

אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי:

לקול שרי. לרוח הקדש שבה (ב"ר מה, ב):

ותקח שרה. לקחתה בדברים אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה (שם ג):

מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת (יבמות סד. — ב"ר):

לשבת אברם וגו'. מגיד, שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לארץ ישראל (שם):

ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה (ב"ר מה, ד):

ותקל גבירתה בעיניה. אמרה, שרה זו אין סִתְרָה כגִלוּיָה, מראה עצמה כאילו היא צדקת, ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה (ב"ר שם):

חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב"ה מַה תִּתֵּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו, והייתי אני נפקדת עמך (ב"ר). ועוד, דבריך אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוני ושותק (ב"ר מה, ה):

אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל בינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וּבֵינַיִךְ (ר"ל נוכח לנקבה), שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה, הוא שהמלאך אומר להגר הִנָּךְ הָרָה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון (ב"ר):

ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי (ב"ר מה, ו):

אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה אני באה:

ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה (ב"ר): (יא)

הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו הִנָּךְ הָרָה, דאשת מנוח (שופטים יג, ה):

וילדת בן. כמו ויולדת, ודומה לו ישַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן מְקֻנַנְתּ בָאֲרָזִים (ירמיה כב, כג):

וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק (יז, יט):

פרא אדם. אוהב מדברות (ב"ר) לצוד חיות, כמו שכתוב (להלן כא, ב) וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת:

ידו בכל. לסטים:

ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו (ב"ר מה, ט):

ועל פני כל אחיו ישכון. שיהיה זרעו גדול:

אתה אל ראי. נקוד חט"ף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין. (ס"א דבר אחר אתה אל ראי, ומשמע שהוא רואה הכל, ואין שום דבר רואה אותו):

הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות, ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם היתה רגילה לראות מלאכים (ב"ר), ותדע שהיתה רגילה לראותם, שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר מוֹת נָמוּת (שופטים יג, כב), וזו ראתה ארבעה זה אחר זה ולא חרדה (ב"ר):

באר לחי רואי. כתרגומו בירא דמלאך קימא איתחזי עלה:

ויקרא אברם שם וגו'. אף על פי שלא שמע אברהם דברי המלאך שאמר וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקודש עליו וקראו ישמעאל (מדרש אגדה):

ואברם בן שמונים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה כשנימול, ולא עכב (מדרש אגדה):

אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני, ואהיה לך לאלוה ולפטרון (ב"ר). וכן כל מקום שהוא במקרא פירושוכך, די שלו, והכל לפי הענין:

התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי:

והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו, התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני (נדרים לא: — תנחומא — ב"ר). דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' איברים, ב' עינים, ב' אזנים, וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך, ויהיו מנין אותיותיך רמ"ח, כמנין אבריך (תנחומא — נדרים לב:):

ואתנה בריתי. ברית של אהבה, וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו (ב"ר):

ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד (תנחומא), ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם (במדבר כד, ד) נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (אגדת בראשית), בברייתא דר"א מצאתי כן (פרקי דר"א פכ"ט):

כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו (שבת קה. — ב"ר), ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם (ברכות יג.), ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחלה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה, עד שהוסיפה ליהושע (ב"ר מז א), שנאמר וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז):

ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מְבַשְׂרוֹ עליו:

והקמותי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים:

לאחוזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל (בר ישראל) הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:):

ואתה. וי"ו זו מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתה. זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו':

ביני וביניכם וגו'. אותם של עכשיו:

ובין זרעך אחריך. העתידין להוולד אחריך:

המול. כמו להמול, כמו שאתה אומר עשות כמו לעשות:

ונמלתם. כמו ומלתם, והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים, כמו נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל, כמו יעשה, יאכל. (ברש"י ישן אינו):

יליד בית. שילדתו השפחה בבית:

מקנת כסף. שקנאו משנולד:

המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו, ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א לאחד) שמנה ימים, כמו שמפורש במסכת שבת (קלה:):

וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה (שבת קח. — ב"ר מו, ה):

אשר לא ימול. משיגיע לכלל עונשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת, אבל עובר בעשה (קידושין כט):

ונכרתה הנפש. הולך ערירי (יבמות נה.) ומת קודם זמנו (ת"כ אמור כב ג):

לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים, כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל (ברכות יג. — ב"ר):

וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה לנערותה (ב"ר) שנאמר הָיְתָה לִי עֶדְנָה (בראשית יח, יב):

וברכתיה. בהנקת שדים כשנצרכה לכך ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כולם (ב"מ פז. — ב"ר כב ט). הוא שנאמר (כא, ז) הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה ב"ר רמזו במקצת:

ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תרגם אונקלוס לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם:

הלבן. יש תמיהות שהן קיימות, כמו הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי (שמואל־א ב, כז), הֲרוֹאֶה אַתָּה (שם־ב טו, כז), אף זו היא קיימת, וכך אמר בלבו, הנעשה חסד זה לאחר מה שהקב"ה עושה לי:

ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד, ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידים בני ת"ק שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר, ובא תשות כח בעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם, שמיהרו תולדותיהן בני ס' ובני ע':

לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה:

יחיה לפניך. יחיה ביראתך, כמו (פסוק א) הִתְהַלֵּך לְפָנַי, פלח קדמי:

אבל. לשון אמתת דברים (אונקלוס), וכן אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מב, כא), אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ (מלכים־ב ד, יד):

וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים (תנחומא קורח יב), על שם העשרה נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנימול, וק' שנה של אברהם.

(ס"א, ואת בריתי למה נאמר, הרי כבר כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו', אלא לפי שאומר והקמותי וגו', יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים (סנהדרין נט:). ואת בריתי אקים את יצחק למה נאמר, אלא למד שהיה קדוש מבטן (שבת קלז:). דבר אחר, אמר רבי אבא, מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב הנה ברכתי אותו והפריתי אותו, והרביתי אותו זה ישמעאל, וקל וחומר ואת בריתי אקים את יצחק (ב"ר):

את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק:

שנים עשר נשיאים. כעננים יכלו (ב"ר), כמו נְשִׂיאִים וְרוּחַ (משלי כה, יד):

מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום (ב"ר מז, ו):

בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים, אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום (ב"ר):

וימל. לשון ויפעל:

בהמולו.(בהמולו. בהפעלו כמו בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד):נטל אברהם סכין, ואחז בערלתו ורצה לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו, שנאמר וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית (נחמיה ט, ח), לו לא נאמר, אלא עמו (אגדת בראשית טז), בראשית רבה. רש"י ישן):

בהמולו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד, הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את (ב"ר מז, ח):

בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל שלש עשרה שנים, נמול אברהם וישמעאל בנו: