Peraşa Pinhasפרשת פינחס

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב, ב. סוטה מב):

בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי. בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר אנפרטמנ"ט בלע"ז:

את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו (סנהדרין שם):

והיתה לו. בריתי זאת:

ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשך לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא, ב) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי:

לאלהיו. בשביל אלהיו. כמו (במדבר יא, כט) המקנא אתה לי (זכריה ח, ב) וקנאתי לציון. בשביל ציון:

ושם איש ישראל וגו'. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (תנחומא פנחס ב):

נשיא בית אב לשמעני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. דבר אחר להודיע שבחו של פינחס שאף על פי שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה:

ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל (שם):

ראש אומות. אחד מחמשת (במדבר לא, ח) מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו' והוא היה חשוב מכולם שנאמר ראש אמות ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי (תנחומא שם):

בית אב. חמשת בתי אבות היו למדין. (בראשית כה, ד) עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה וזה היה מלך לאחד מהם:

צרור. כמו זכור שמור לשון הווה. עליכם לאייב אותם:

כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן (בבבא קמא לח, ב):

ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין (תנחומא יד):

לבית אבתם. על שבט האב יתיחסו ולא אחר האם (ב"ב קט, ב):

וידבר משה ואלעזר הכהן אתם. דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם:

לאמר. אמרו להם צריכים אתם להמנות:

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה שנאמר (שמות ל, יג) כל העובר על הפקודים וגו':

משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל (שהש"ר ד, יב). השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלאי אבל בימנה (להלן מד) לא הוצרך לומר משפחת הימני לפי שהשם קבוע בו יו"ד בראש וה"א בסוף:

אשר הצו. את ישראל על משה:

בהצתם. את העם על ה':

הצו. השיאו את ישראל לריב על משה לשון הפעילו:

ויהיו לנס. לאות ולזכרון (במדבר יז, ה) למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה:

ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (במ"ר):

לזרח. הוא צוחר (שמות ו, טו). לשון צוהר. אבל משפחת אהד בטלה וכן חמש משבט בנימין שהרי בעשרה בנים ירד למצרים (בראשית מו, כא) וכאן לא מנה אלא חמשה וכן אצבון לגד הרי שבע משפחות ומצאתי בגמרא ירושלמית (סוטה א, י) שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח' מסעות מהר ההר למוסרה שנאמר (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן והלא בהר ההר מת וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות ומבני לוי נפלו ארבע משפחות משפחת שמעי ועזיאלי ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא. ורבי תנחומא (ויחי י) דרש שמתו במגפה בדבר בלעם אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון:

לאזני. אומר אני שזו משפחת אצבון (בראשית מו, טז) ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו:

לישוב. הוא יוב האמור ביורדי מצרים (שם יג) כי כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים. והנולדין משם והלאה לא נקראו המשפחות על שמם חוץ ממשפחות אפרים ומנשה שנולדו כולם במצרים וארד ונעמן בני בלע בן בנימין ומצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן שירדה אמן למצרים כשהיתה מעוברת מהם לכך נחלקו למשפחות כחצרון וחמול שהיו בני בנים ליהודה וחבר ומלכיאל שהיו בני בנים של אשר. ואם אגדה היא הרי טוב ואם לאו אומר אני שהיו לבלע בני בנים הרבה ומשנים הללו ארד ונעמן יצאה מכל א' משפחה רבה ונקראו תולדות שאר הבנים על שם בלע ותולדות השנים הללו נקראו על שמם. וכן אני אומר בבני מכיר שנחלקו לב' משפחות אחת נקראת על שמו ואחת נקראת על שם גלעד בנו. ה' משפחות חסרו מבניו של בנימין כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני (שם לה, יח) בן אנינותי ובפלגש בגבעה (שופטים כ) נתקיימה כולה. זו מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן:

ואלה בני שותלח וגו'. שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות ומבני לוי שמונה הרי ששים וחמש וזהו שנאמר (דברים ז, ז) כי אתם המעט וגו' ה"א מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים אף זה הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן. אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו:

לאחירם. הוא אחי (בראשית מו, כא) שירד למצרים ולפי שנקרא על שם יוסף שהיה אחיו ורם ממנו נקרא אחירם:

שפופם. הוא מופים (בראשית שם) על שם שהיה יוסף שפוף בין האומות:

לשוחם. הוא חושים (שם כג):

ושם בת אשר שרח. לפי שהיתה קיימת בחיים מנאה כאן (סוטה יג, א):

לאלה תחלק הארץ. ולא לפחותים מבן עשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ שהרי שבע שנים כבשו ושבע חלקו לא נטלו חלק בארץ אלא אלו שש מאות אלף ואלף ואם היה לאחד מהם ששה בנים לא נטלו אלא חלק אביהם לבדו (ספרי קלב. ב"ב קיז, א):

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואף על פי שלא היו החלקים שוים שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים לא עשו אלא על ידי גורל והגורל היה על פי רוח הקודש כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש אם שבט פלוני עולה תחום פלוני עולה עמו והשבטים היו כתובים בי"ב פתקין וי"ב גבולים בי"ב פתקין ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין עולה בידו פתק של שם שבטו ופתק של גבול המפורש לו והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני שנאמר על פי הגורל ולא נתחלקה הארץ במדה לפי שיש גבול משובח מחברו אלא בשומא בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים (תנחומא ו):

לשמות מטות אבותם. אלו יוצאי מצרים (ב"ב קיז, א) שנה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ לזה אחד ולזה שלשה. האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה שנאמר לאלה תחלק הארץ חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים עכשיו נטלו ד' חלקים:

אך בגורל. יצאו יהושע וכלב וכן הוא אומר (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ואומר (יהושע יט, נ) על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל (ב"ב קכב, א):

מטות אבתם. יצאו גרים ועבדים (ספרי קלב):

על פי הגורל. הגורל היה מדבר כמו שפירשתי. מגיד שנתחלקה ברוח הקודש. לכך נאמר על פי ה':

אלה משפחת לוי. חסר כאן משפחת השמעי והעזיאלי וקצת מן היצהרי:

אשר ילדה אתה ללוי. אשתו ילדתה במצרים [לידתה במצרים] ואין הורתה במצרים. כשנכנסו לתוך החומה ילדתה והיא השלימה מנין השבעים. שהרי בפרטן אי אתה מוצא אלא ששים ותשע (סוטה יב, א):

כי לא התפקדו בתוך בני ישראל. להיות נמנין בני עשרים שנה ומה טעם: כי לא נתן להם נחלה. והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו:

ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות (להלן כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנאמר (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. ואם יחסו לגנאי כגון (מ"ב כה, כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו (ספרי שם):

מחלה נעה וגו'. ולהלן הוא אומר (במדבר לו, יא) ותהיינה מחלה תרצה. מגיד שכולן שקולות זו כזו לפיכך שנה את סדרן (ספרי שם):

לפני משה ולפני אלעזר. מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים אחר שמת אהרן (שם):

לפני משה. ואחר כך לפני אלעזר אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם (ב"ב קיט, ב. ספרי שם):

והוא לא היה וגו'. לפי שהיו באות לומר בחטאו מת נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו רבי עקיבא אומר מקושש עצים היה ורבי שמעון אומר מן המעפילים היה (ב"ב קיח, ב. ספרי שם. שבת צו, ב. צז, א):

למה יגרע שם אבינו. אנו במקום בן עומדות ואם אין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו ליבם (ב"ב קיט, ב):

כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום. מגיד שחכמניות היו:

ויקרב משה את משפטן. נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. דבר אחר ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן (סנהדרין ח, א):

כן בנות צלפחד דברת. כתרגומו יאות כך כתובה פרשה זו לפני במרום (ספרי קלד) מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה:

כן בנות צלפחד דברת. יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו (שם):

נתן תתן. שני חלקים, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר (ב"ב קיח, ב. ספרי שם):

והעברת. לשון העברה (ס"א עברה) הוא במי שאינו מניח בן ליורשו (ב"ב קטז, א). דבר אחר על שם שהבת מעברת נחלה משבט לשבט שבנה ובעלה יורשין אותה. שלא תסוב נחלה לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד (שם קכ, א) וכן והעברתם את נחלתו לבתו. בכולן הוא אומר ונתתם ובבת הוא אומר והעברתם (שם קמז, א):

לשארו הקרב אליו ממשפחתו. ואין משפחה קרויה אלא משפחת האב (ספרי שם. ב"ב קט, ב):

עלה אל הר העברים. למה נסמכה לכאן כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם אמר אותי צוה המקום להנחיל שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת (במדבר רבה. תנחומא ט) דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו לחצר והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס (ספרי שם):

כאשר נאסף אהרן אחיך. מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן (שם קלו). דבר אחר אין אתה טוב ממנו. (דברים לב, נא) על אשר לא קדשתם. הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר (תנחומא ט. ספרי קלז). בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו לכך בקש משה שיכתב סרחונו שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה משל לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית וכו' אף כאן בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד (יומא פ. ספרי שם):

הם מי מריבת קדש. הם לבדם אין בהם עון אחר. דבר אחר הם שהמרו במרה הם היו שהמרו בים סוף הם עצמם שהמרו במדבר צן:

וידבר משה אל ה' וגו'. להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור (ספרי קלח):

לאמר. אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו (שם):

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני. כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה (במ"ר. תנחומא יא):

אלהי הרוחות. למה נאמר אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו (שם י):

אשר יצא לפניהם. לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש (ספרי קלט):

ואשר יוציאם. בזכיותיו:

ואשר יביאם. בזכיותיו (שם). דבר אחר שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי. שאיני מכניסן לארץ (במ"ר כא, טו):

קח לך. קחנו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום (ספרי קמא):

לך. את שבדוק לך את זה אתה מכיר (שם קמ):

אשר רוח בו. כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד (שם):

וסמכת את ידך עליו. תן לו מתורגמן שידרוש בחייך. שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה (שם):

וצויתה אתו. על ישראל דע שטרחנין הם סרבנים הם על מנת שתקבל עליך (שם בהעלתך צא):

ונתתה מהודך עליו. זה קירון עור פנים:

מהודך. ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כחמה פני יהושע כלבנה (ספרי קמ. ב"ב עה, א):

למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שיהיו נוהגין בו כבוד ויראה כדרך שנוהגין בך:

ולפני אלעזר הכהן יעמד. הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז (ס"א נוטל) מבית אביך שאף יהושע יהא צריך לאלעזר (במ"ר כא, טו):

ושאל לו. כשיצטרך לצאת למלחמה:

על פיו. של אלעזר:

וכל העדה. סנהדרין (יומא עג. סנהדרין טז, א):

ויקח את יהושע. לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא (ספרי קמא):

ויסמך את ידיו. בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך והוא עשה בשתי ידיו ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה (שם):

כאשר דבר ה'. אף לענין ההוד נתן מהודו עליו:

צו את בני ישראל. מה אמור למעלה יפקוד ה'. אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו' כדאיתא בספרי (קמב):

קרבני. זה הדם (שם):

לחמי. אלו אימורין וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה:

לאשי. הנתנין לאשי מזבחי:

תשמרו. שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות (ספרי שם. תענית כז, א):

במועדו. בכל יום הוא מועד התמידים:

ואמרת להם. אזהרה לבית דין (ספרי שם):

שנים ליום. כפשוטו ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום תמיד של שחר במערב ושל בין הערבים במזרחן של טבעות (שם. יומא סב):

את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט, לח) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות:

סלת למנחה. מנחת נסכים:

העשיה בהר סיני. כאותן שנעשו בימי המלואים. דבר אחר העשויה בהר סיני הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה (שמות כד, ו) וישם באגנות מלמד שטעונה כלי (תו"כ צו פי"ח, ח):

ונסכו. יין:

בקדש הסך. על המזבח יתנסכו (ספרי):

נסך שכר. יין המשכר פרט ליין מגתו (ב"ב צז, א):

ריח ניחח. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (ספרי קמג):

עלת שבת בשבתו. ולא עולת שבת בשבת אחרת הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה תלמוד לומר בשבתו מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו (שם קמד):

על עלת התמיד. אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה (ספרי שם):

ושלשה עשרונים. כמשפט נסכי פר שכן הן קצובין בפרשת נסכים (לעיל טו, ט־י):

זאת עלת חדש בחדשו. שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין (ספרי קמה):

ושעיר עזים וגו'. כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במסכת שבועות (ט, א) ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו ומדרשו באגדה (שם. חולין ס) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

על עלת התמיד יעשה. כל הקרבן הזה:

ונסכו. אין ונסכו מוסב על השעיר שאין נסכים לחטאת:

כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה הצריכה לכם. כגון דבר האבד המותרת בחולו של מועד אסורה ביום טוב:

פרים. כנגד אברהם שנאמר (בראשית יח, ו) ואל הבקר רץ אברהם:

אילים. כנגד אילו של יצחק:

כבשים. כנגד יעקב (בראשית ל, מ) והכשבים הפריד יעקב. ביסודו של רבי משה הדרשן ראיתי זאת:

כאלה תעשו ליום. שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג (ספרי קמז):

וביום הבכורים. חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים הבאה מן החדש (מנחות פד, ב):

תמימים יהיו לכם ונסכיהם. אף הנסכים יהיו תמימים. למדו רבותינו (מנחות פז, א) מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים:

מלבד עלת החדש. מוספי ראש חדש שהוא ביום ראש השנה:

מלבד חטאת הכפרים. שעיר הנעשה בפנים האמור באחרי מות (ויקרא טז, ט) שגם הוא חטאת:

ועלת התמיד. ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו:

ונסכיהם. מוסב על המוספין הכתובים ועל תעשו והוא לשון ציווי מלבד עולת התמיד ומנחתה תעשו את אלה ונסכיהם. וכן כל ונסכיהם האמורים בכל המועדות חוץ משל קרבנות החג שכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה שבהם מוסבים על התמיד ואינן לשון ציווי. שהרי נסכיהם של מוספין כתובין לעצמן בכל יום ויום:

ומנחתם ונסכיהם לפרים. פרי החג ע' הם. כנגד ע' אומות עובדי גילולים שמתמעטים והולכים סימן כליה הם ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין (סוכה נה, ב):

ולכבשים. כנגד ישראל שנקראו (ירמיה נ, יז) שה פזורה והם קבועים ומנינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה (מדרש אגדה). בשני נאמר ונסכיהם על שני תמידי היום ולא שינה הלשון אלא לדרוש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים רמז לנסוך המים מן התורה בחג (תענית ב, ב):

עצרת תהיה לכם. עצורים בעשיית מלאכה (חגיגה יח, א). דבר אחר עצרת עצרו מלצאת. מלמד שטעון לינה (ספרי קנא). ומדרשו באגדה (סוכה שם) לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות וכשבאין ללכת אמר להם המקום בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם:

פר אחד איל אחד. איל (אלו) כנגד ישראל התעכבו לי מעט עוד. ולשון חבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במסכת סוכה (שם) ובמדרש רבי תנחומא (יז) למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון מאכילו פטומות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו בשר בהמה למחר מאכילו קטניות למחר מאכילו ירק פוחת והולך כפרי החג:

אלה תעשו לה' במועדיכם. דבר הקצוב לחובה:

לבד מנדריכם. אם באתם לידור קרבנות ברגל מצוה היא בידכם או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו ונמצא עובר בבל תאחר (ספרי קנב):

ויאמר משה אל בני ישראל. להפסיק הענין דברי רבי ישמעאל לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו (שם):