Peraşa Devarimפרשת דברים

אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א), ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל:

אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב:

במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וגו' (שמות טז, ג):

בערבה. בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם (שם יד, יא), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף (תהלים קו, ז), כדאיתא בערכין (טו.):

בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (במדבר כא, ה), ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:

וחצרות. במחלוקתו של קרח. דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע (ספרי א), ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב. הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל (הושע ב, י):

אחד עשר יום מחורב. אמר להם משה, ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וגו' (במדבר י, יא), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע (תענית כט.), צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה השכינה מִתְלַבֶּטֶת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה:

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל הַשָּׁנִים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו כו', כדאיתא בספרי (ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הִנְנִי עֲנוּ בִי (שמואל־א יב, ג), וכן דוד את שלמה בנו (מ"א ב, א):

אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן (ספרי ג):

סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה (שם):

אשר יושב בעשתרות. המלך קשה והמדינה קשה:

עשתרות. הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים, ועשתרות זה, הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם (בראשית יד, ה), ועוג נמלט מהם, והוא שנאמר וַיָּבֹא הַפָּלִיט (שם יג), ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (לקמן ג, יא):

באדרעי. שֵם המלכות:

הואיל. התחיל, כמו הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי (בראשית יח, כז):

באר את התורה. בשבעים לשון פירשה להם:

רב לכם שבת. כפשוטו, ויש מדרש אגדה, (ספרי ה) הרבה גְּדֻלָּה לכם ושכר, על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות:

פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה:

ובאו הר האמורי. כמשמעו:

ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר:

בערבה. זה מישור של יער:

בהר. זה הר המלך:

ובשפלה. זו שפלת דרום:

ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו', כדאיתא בספרי (ו):

עד הנהר הגדול. מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול, משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך, הִדָּבֵּק לְשַׁחֲוָר וישתחוו לך, קְרָב לְגַבֵּי דְהִינָא וְאִידְהַן (שבועות מז:):

ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה:

באו ורשו. אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין:

לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:

ואומר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקב"ה:

לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל וְהֵרִים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. וכן אמר שלמה, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה (מלכים־א ג, ט), אפשר מי שכתוב בו וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (שם ה, יא), אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ (משלי כב, כג):

והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים:

יוסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת וגו' (בראשית יג, טז), אמר להם זו משלי הוא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה:

טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין:

ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שָׁפוּי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות):

וריבכם. מלמד שהיו רוֹגְנִים:

הבו לכם. הזמינו עצמכם לדבר:

אנשים.חכמים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים:כסופים:

ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אַרְיוֹס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא מְחַזֵר ומביא משלו:

וידועים לשבטיכם. שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם:

בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה:

ואשמם. חסר יו"ד, למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה:

ותענו אותי וגו'. חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים (ספרי יד):

לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:

ואקח את ראשי שבטיכם. מְשַׁכְתִּים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים וְרֵעִים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה:

אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה, ולא מצא אלא שלשה, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים (ספרי טו עיין בחזקוני):

ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד, ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה) אחרון ויוצא ראשון:

שרי אלפים. אחד ממונה על אלף:

שרי מאות. אחד ממונה על מאה:

ושוטרים. מניתי עליכם לשבטיכם אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין:

ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו (ספרי טז):

בעת ההוא. מִשֶׁמִּנִּיתִים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לַצִּבּוּר (ספרי שם):

שמוע. לשון הווה, אודנ"ט בלע"ז (הערענד), כמו זָכוֹר (שמות כ, ז) וְשָׁמוֹר (להלן ה, יב):

ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים, (ספרי) דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה, בין חלוקת אחים, אפילו בין תנור לכיריים (סנהדרין ז:):

לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שֶׁמִּנָּהוּ כאילו הכיר פנים בדין (ספרי יז):

כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, לא תסלקנו לאחרון (סנהדרין ח.). דבר אחר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא, וחבירו עשיר וּמְצֻוֶה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר, היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו:

לא תגורו מפני איש. לא תיראו (ספרי יז). דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש, לשון אֹגֵר בַּקַּיִץ (משלי י, ה):

כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שֶׁהִטֵּיתָ עלי המשפט (סנהדרין ח.):

תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד (ספרי יז), וכן שמואל אמר לשאול אָנֹכִי הָרֹאֶה (שמואל־א ט, יט), אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד, וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ (שם טז, ו), אמר לו הקב"ה, ולא אמרת אנכי הרואה, אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ (שם ז):

את כל הדברים אשר תעשון. אלו י' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, ולהלן הוא אומר וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ וגו' (לקמן ה, כ), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:

וישיבו אתנו דבר. באיזה לשון הם מדברים (ספרי כ):

את הדרך וגו'. אין דרך שאין בה עקמימות:

ואת הערים אשר נבוא אליהן. תחלה לכבוש:

וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם:

ואקח מכם. מן הברורים שבכם, מן הַמְסֻלָּתִים שבכם:

שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי עמהם (שם כא):

עד נחל אשכול. מגיד שנקרא על שם סופו:

וירגלו אותה. מלמד שהלכו בה ארבעה אוֹמָנִין שְׁתִי וָעֵרֶב (שם כב):

ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:

ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב (שם כג):

ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

ותרגנו. לשון הרע, וכן דִּבְרֵי נִרְגָּן (משלי יח, ח), אדם המוציא דבה:

בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, מה דִּבְלִבָּךְ עַל רַחֲמָךְ מַה דִּבְלִבֵּיהּ עֲלָךְ:

בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שַׁקְיָא ואחת של בַּעַל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו הכתובים לשון הֲבָאי:

לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן (איוב ל, ו), לשבור נחלים:

ילחם לכם. בשבילכם:

ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא שלמעלה הימנו, ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו':

כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וגו' (שמות יד, יט), משל למהלך בדרך ובנו לפניו, באו לסטים לשבותו וכו':

ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

לראותכם. כמו להראותכם, וכן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ (שם יג, כא), וכן לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה (תהלים כו, ז), וכן לָלֶכֶת לְגִּיד בְּיִזְרְעֶאל (מלכים־ב ט, טו):

אשר דרך בה. חברון, שנאמר וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר יג, כב):

התאנף. נתמלא רוגז:

פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב:

פנו לכם. לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

ותהינו. לשון הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם (במדבר יד, מ), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר נזדמנתם:

לא תעלו. לא עלייה תהא לכם אלא ירידה:

כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת, כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו כאילו אכזרי:

ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר (שם לב, יג). כך מצאתי בסדר עולם:

ונפן ונסע המדברה.דרך ים סוף. אילו לא חטאו, היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו, הפכו לצד המדבר, שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח.דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח:

ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ מואב:

פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב (שופטים יא, יח):

ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם:

עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו דריסת הרגל איני מַרְשֶׁה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו), עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר וְעָמְדוּ רַגְלָיו וגו' (זכריה יד, ד):

ירשה לעשו. מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר (ב"ר מד, כג), אחד מהם לעשו, ושנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו:

תכרו. לשון מקח, וכן אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי (בראשית נ, ה), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה (ר"ה כו.):

כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס"א תכפרו) את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:

ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית:

ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מְיַרְאִים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם (במדבר כב, ג), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר וְאַל תִּתְגָּר בָּם (להלן פסוק יט), שום גרוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב (ב"ק לח:):

ער. שם המדינה:

האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם:

רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות:

אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו:

יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ' שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר:

ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר, אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל:

אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון:

ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג) שנאמר חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים, ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם:

תחת כל השמים. למד, שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע"ז כה):

ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי בְּמָתוּן:

כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין מכר אוכל ומים:

עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה בארצך:

החלתי תת לפניך. כָּפָה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו:

ויצא סיחון. לא שלח בשביל עוג לעזור לו, ללמדך שלא היו צריכין זה לזה:

ואת בניו. בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו:

מתם. אנשים, בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו, לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בַּזּוֹנוּ לָנוּ לשון בזיון, כך נדרש בספרי (בלק קלא) בפ' וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כה, א):

כל יד נחל יבק. כל אצל נחל יבק:

וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו:

ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עלייה:

אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית יד, יג), והוא עוג:

חבל ארגב. מתרגמינן בית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא, וראיתי תרגום ירושלמי (תרגום שני א, ג) במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין, למדתי חבל ארגוב הפרכיא היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה, וכן את הארגוב דמלכים, אצל היכל מלך הֲרָגוֹ פקח בן רמליהו לִפקחיה (מלכים־ב טו, כה), למדתי שכך נקראת שם ההפרכיא:

מערי הפרזי. פרזות ופתוחות בלא חומה, וכן פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם (זכריה ב, ח):

החרם. לשון הוה, הלוך וכלות:

מיד. מרשות:

צידנים יקראו לחרמון וגו'. ובמקום אחר הוא אומר וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן (לקמן ד, מח), הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא:

שניר. הוא שלג בלשון אשכנז (שנעע) ובלשון כנען:

מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר וַיָּבֹא הַפָּלִיט (בראשית יד, יג), זהו עוג (נדה סא.):

באמת איש. באמת עוג:

ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, מנחל ארנון ועד הר חרמון:

מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה:

ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה שנתתי לאברהם:

תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מֵעֵבֶר לשפתו, כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן:

מכנרת. מעבר הירדן המערבי היה, ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מֵעֵבֶר לשפתו עד כנרת, וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן וּמֵעֵבֶר לו:

ואצו אתכם. לבני ראובן ובני גד היה מדבר:

לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד (לקמן לג, כ):