Peraşa Miketsפרשת מקץ

ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ, סוף הוא:

על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות:

יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה:

באחו. באגם, מריש"ק בלע"ז, כמו יִשְׂגֶא אָחוּ:

ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז, לשון דק:

ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:

בקנה אחד. טואיד"ל בלע"ז:

בריאות. שיינ"ש בלע"ז:

ושדופות. השליי"דש בלע"ז. ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו:

קדים. רוח מזרחית, שקורין ביש"א:

הבריאות. שיינ"ש בלע"ז:

והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים:

ותפעם רוחו. ומטרפא רוחיה, מקשקשת בתוכו כפעמון, ובנבוכדנצר הוא אומר וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ (דניאל ב, א.), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו (ב"ר פט, ה.):

חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. (טימי הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות):

ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר (ב"ר פט, ו):

איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו:

נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון:

נער. שוטה, ואין ראוי לגדולה:

עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר:

עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים וכן גרס רא"ם):

איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו:

השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:

מן הבור. מן בית הסוהר, שהוא עשוי כמין גומא, וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים קרוי בור, פוש"י בלע"ז:

ויגלח. מפני כבוד המלכות (ב"ר פט, ט):

תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו:

תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ, אנטינדר"א בלע"ז

בלעדי. אין החכמה משלי, אלא אלהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה:

דלות. כחושות, כמו מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל (שמואל־ב יג, ד.) דאמנון:

ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי בשר, ובלע"ז בלוא"ש:

צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע. ותרגומו נצן לקין, נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע:

שבע שנים. ושבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה:

ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה:

ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה:

נכון. מזומן:

וחמש. כתרגומו ויזרז, וכן וַחֲמֻשִׁים:

את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, ואוכל שהוא פועל, כגון כִּי כָּל אוֹכֵל חֵלֶב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן:

תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו:

והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:

הנמצא כזה. כתרגומו הנשכח כדין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח:

אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, לא נמצא כמוך:

ישק. יתזן, יתפרנס, כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי (בראשית טו, ב), וכמו נַשְּׁקוּ בַר (תהלים ב, יב), גרנישו"ן בלע"ז

רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך:

כסא. לשון של המלוכה, כמו וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶך:

נתתי אתך. מניתי יתך, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן. בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים (מלאכי ב, ט):

ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה:

בגדי שש. דבר חשיבות הוא במצרים:

רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן רָבַדְתִּי עַרְשִׂי (משלי ז, טז), רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן. על הרובד שבעזרה והיא רצפה:

במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:

אברך. כתרגומו דין אבא למלכא רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א) דרש ר' יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו בן דורמסקית, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו וגו':

אני פרעה.ובלעדיך. שיש יכולת בידי לגזור גזרה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו:שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא:

את ידו ואת רגלו. כתרגומו:

צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא:

פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר (סוטה יג:):

ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה:

לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:

אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום, ומעמיד את התבואה מלירקב (נ"ל שהוא דעת רבי נחמיה ואין צריך כלל להגיה ברש"י כאשר עלה בדעת קצתם):

עד כי חדל לספור. עד כי חדל לו הסופר לספור, והרי זה מקרא קצר:

כי אין מספר. לפי שאין מספר והרי כי משמש בלשון דהא:

בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון (תענית יא.):

ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף (ב"ר צא, ה):

אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:

על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים (ב"ר שם):

את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עיבורא:

וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹוא כֶסֶף וּבְלֹוא מְחִיר יַיִן וְחָלָב (ישעיה נה, א):

וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף:

למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:). (ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו וּמַרוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא (משלי יא, כה):

רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו:

וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:

עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כלם לב אחד להם (בב"ר צא, ב):

פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ב"ר שם ט):

בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים:

וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא (שבועות טז:):

ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי בדברים לדבר קשות (ב"ר צא, ז):

ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן (ב"מ לט: כתובות כז:):

והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:

אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו:

ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש,. כמו אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ, יח), וכמו עֵרוֹם וְעֶרְיָה (יחזקאל טז, ז), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בדקא דארעא, כמו בֶּדֶק הַבַּיִת, רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:

לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אוכל:

כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם:

כנים. אמתיים כמו כֵּן דִּבַּרְתָּ (שמות י, כט), כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹבְרֹת (במדבר כז, ז), וְעֶבְרָתוֹ לֹא כֵן בַּדָּיו (ישעיה טז, ו):

כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד (ב"ר צא, ו):

ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו:

הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:

חי פרעה. אם יחיה פרעה, כשהי' נשבע לשקר הי' נשבע בחיי פרעה:

אם תצאו מזה: מן המקום הזה:

האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה כי מרגלים אתם:

משמר. בית האסורים:

בבית משמרכם. שאתם אסורים בו עכשיו:

ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם:

שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:

ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אָמֵן אָמֵן (במדבר ה, כב), וכמו יֵאָמֵן נָא דְּבָרְךָ (מלכים־א ח, כז):

אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם:

באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא:

וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו, וגם דם הזקן:

והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן:

כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:

המליץ. זה מנשה בנו:

ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה:

ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין:

את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו:

ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר צא, ח):

ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו:

במלון. במקום שלנו בלילה:

אמתחתו. הוא שק:

וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה:

מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו:

ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

צרור כספו. קשר כספו:

אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף:

שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:

לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב"ר צא, ט):

כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית:

כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כַּאֲשֶׁר כִּלוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו):

העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן הַעִידֹתִי בָכֶם (דברים ל, יט), רֵד הָעֵד בָּעָם (שמות יט, כא):

לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא:

לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ"א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו גלה לנו:

ונגד לו. שיש לנו אב ואח:

על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד:

כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי:

ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:

והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי:

וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:

לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת כל הימים הללו:

אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו:

מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם:

נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא):

בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע):

וכסף משנה. פי שנים כראשון:

קחו בידכם. לשבור אוכל שמא הוקר השער:

אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג:

ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם:

ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין:

ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו:

את אחיכם. זה שמעון:

אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב"ר צא, ז), לרבות יוסף:

ואני. עד שובכם אהיה שכול מספק:

כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון:

שכלתי. מבנימין:

ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר:

וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר וטבח:

בצהרים. זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לכלבא שירותיה, בצע אכולא שירותא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:

וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו ודחילו:

כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר:

אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה:

להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא עלנה, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עֲלִילֹת דְּבָרִים, תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לאתרברבא, הוא לשון גֻּלַּת הַזָּהָב (קהלת יב, ו), וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה (נחום ב, ח), שהוא לשון מלכות:

בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים, הוא בלשון ארמי בייא בייא (סנהדרין סד.):

ירד ירדנו. ירידה הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך (ב"ר צב, ד):

אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:

ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו חוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:

ויכינו. הזמינו, עטרוהו בכלים נאים:

הביתה. מפרוזדור לטרקלין. (נראה דיוקו דרש"י מהביתה בתראה, ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה, דקשה לו הלא כבר הובאו ביתו של יוסף, אלא על כרחך צריך לומר מפרוזדור לטרקלין, ודו"ק):

ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחואה משתטח לארץ:

אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה:

כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וכו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במס' סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו:

נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עוֹרֵנוּ כְּתַנוּר נִכְמָרוּ, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ:

ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב, כא), וכן אֲפִיקֵי מָגִנִּים (שם מא, ז), חוזק:

כי תועבה היא.דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:

הבכר כבכרתו.מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי:

משאות.מנות:

חמש ידות.חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים:

וישכרו אמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו (ב"ר צב, ה)

גביע. כוס ארוך, וקורין לו מדרינ"ש (רעמר):

חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה יש בגמרא, חס ושלום:

הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכלן מנויין בבראשית רבה (צב, ז):

גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, כדבריכם כן הוא, שכלכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:

בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא:

ויעמס איש על חמורו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון:

וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:

עודנו שם. שהיה ממתין להם:

הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע:

האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו:

ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, וְיִצְטַבַּע מגזרת צבע, וַיִּצְטַיָּרוּ מגזרת צִיר אֱמוּנִים, הִצְטַיַּדְוּ מגזרת צֵדָה לַדָּרֶךְ. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מפרדת את אותיות העיקר כגון, וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב (קהלת יב, ה), מגזרת סבל. מִשְֹתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא (דניאל ז, ח), מגזרת סכל. וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי (מיכה ו, טז), מגזרת שמר. וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל (ישעיה נט, טו), מגזרת מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל (איוב יב, יז). מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי (שמות ט, יז), מגזרת דֶּרֶך לֹא סְלוּלָה (ירמיה יח, טו):