Peraşa Vayeşevפרשת וישב

וישב יעקב וגו'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו, וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה, כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם, וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב, הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה, אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה, אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָו לְקַש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. ברש"י ישן):

אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם, עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, זהו אחר ישוב פשוטו של מקרא, להיות דבר דבור על אופניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים, אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (פד, ו). ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה. כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן.

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים במכירתו, ולא אכלוהו חי (כדי שילקה בשחיטה) ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, ועל העריות שספר עליהם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וגו':

דבתם. כל לשון דבה פרלי"ץ בלע"ז. כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר:

דבה. לשון דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י):

בן זקנים. שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם. בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

פסים. לשון כלי מלת (שבת י:), כמו כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, וכמו כְּתֹנֶת הַפַּסִים דתמר ואמנון. ומדרש אגדה על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:

דברו. לדבר עמו:

מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין, וכן נֹשֵׂא אֲלֻמוֹתָיו (תהלים קכו, ו), וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז:

קמה אלומתי. נזקפה:

וגם נצבה. לעמוד על עמדה בזקיפה:

ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:

ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו, חזר וספרו לאביו בפניהם:

ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו:

הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו (ב"ר פד, יא). ורבותינו למדו מכאן, שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו, שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל:

שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כו, ב), וכן לֹא תִשׁמֹר עַל חַטָּאתִי (איוב יד, טז), לא תמתין:

לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן (ב"ר פד, יג): (יג)

הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן (במדבר יג, כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג. סוטה יא):

ויבא שכמה. מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים־א יב, א):

וימצאהו איש. זה גבריאל (תנחומא וישב ב) שנאמר וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל (דניאל ט, יא):

נסעו מזה. הסיעו עצמן מן האחוה:

נלכה דותינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו, שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות:

אתו. כמו אתו, עמו, כלומר אליו:

ונראה מה יהיו חלומותיו. אמר רבי יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן, הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום, או שלכם או שלי, ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו, שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

לא נכנו נפש. מכת נפש, זו היא מיתה:

למען הציל אתו. רוח הקדש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויטלנו משם, אמר, אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי:

את כתנתו. זה חלוק:

את כתנת הפסים. הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו (ב"ר פד, טז):

והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו:

ארחת. כתרגומו שיירת, על שם הולכי ארח:

וגמליהם נשאים וגו'. למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע:

נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה (מלכים־ב כ, יג), מרקחת בשמיו. ואונקלוס תרגם לשון שעוה:

וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף והוא נטף הנמנה עם סמני הקטורת:

ולט. לוטיתא שמו בלשון משנה, ורבותינו פירשו שרש עשב ושמו אשטרולוזיא"ה, במס' נדה (ח.):

מה בצע. מה ממון, כתרגומו:

וכסינו את דמו. ונעלים את מיתתו:

וישמעו. וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים, כגון זה, וכגון וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע מתורגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האוזן, כגון וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְרִבְקָה שׁוֹמַעַת, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹת, כולן מתורגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב, שנמכר פעמים הרבה:

וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים מכרו אותו למצרים:

וישב ראובן. ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר, עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:

אנה אני בא. אנה אברח מצערו של אבא:

שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם:

הכתנת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת, כגון כתנת יוסף, כתנת פסים, כתנת בד, נקוד כְּתֹנֶת:

ויאמר כתנת בני. היא זו:

חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקדש (ב"ר פד, יט), סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב"ה, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם (תנחומא וישב ב), אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר, היאך אגלה, והקב"ה אינו רוצה לגלות לו:

ימים רבים. כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל (מגילה טז: יז.). וזהו שאמר ללבן זֶה לִי עֶשׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:

וכל בנתיו. רבי יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום. רבי נחמיה אומר, כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו:

וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי (ב"ר פד, כא), וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי:

ארד אל בני. כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על,אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים (שמואל־ב כא, א), אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאֶל (מות) חָמִיה וְאִישָׁהּ (שם־א ד, כא):

אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו, גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם:

ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי:

הטבחים. שוחטי בהמות המלך:

ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך:

ויט. מאת אחיו:

עד איש עדלמי. נשתתף עמו:

כנעני. תגרא (ב"ר פה, ד):

והיה בכזיב. שם המקום, ואומר אני, על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב, אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה, ד) ראיתי, ותקרא שמו שלה וגו' פסקת:

רע בעיני ה'. כרעתו של אונן, משחית זרעו, שנאמר באונן וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן. ולמה היה ער משחית זרעו כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:

והקם זרע. הבן יקרא על שם המת:

ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ (ב"ר פה, ה):

כי אמר וגו'. כלומר, דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו:

כי אמר פן ימות. מוחזקת היא זו שימותו אנשיה (יבמות סד:):

ויעל על גוזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:

עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר וַיֵרֶד שִׁמְשׁוֹן וגו' תִּמְנָתָה (שופטים יד, א), בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:

ותתעלף. כסתה פניה שלא יכיר בה:

ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו, בפתחו של אברהם אבינו, שכל עינים מצפות לראותו (סוטה י.):

כי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:

ויחשבה לזונה. לפי שיושבת בפרשת דרכים:

כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה, כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה:

ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה, נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטורני"ר:

הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:

ערבון. משכון:

חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך. טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:

ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:

הקדשה. מקודשת ומזומנת לזנות:

תקח לה. יהיה שלה מה שבידה:

פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד, יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי:

הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים (ב"ר פה, ט):

כמשלש חדשים. רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם (נדה ח:). ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת (אסתר ט, יט), מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וכן תרגום אונקלוס כתלתות ירחיא:

הרה לזנונים. שם דבר, מעוברת, כמו אִשָּׁה הָרָה, וכמו בָּרָה כַּחַמָּה:

ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר, בתו של שם היתה שהוא כהן, לפיכך דנוה בשריפה:

הוא מוצאת. לישרף:

והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו, ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו, ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים:

הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך, ואל תאבד שלש נפשות:

צדקה. בדבריה:

ממני. היא מעוברת. ורז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה, גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:

כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:

ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף, ויש אומרים לא פסק, (וחבירו גבי אלדד ומידד, וְלֹא יָסָפוּ, ומתרגמינן ולא פסקו):

בעת לדתה. וברבקה הוא אומר וַיִּמְלְאוּ יָמֶיָה לָלֶדֶת, להלן למלאים וכאן לחסרים:

והנה תאומים. מלא, ולהלן תומים חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:

ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני, החזירה:

פרצת. חזקת עליך חוזק:

אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים, שלקח אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב (ב"ר פה, יד):

ויקרא שמו זרח. על שם זריחת מראית השני:

ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:

כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו:

וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר:

ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום:

כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקייה:

ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו,אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב. מיד —

ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך:

וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות:

לשכב אצלה. אפילו בלא תשמיש:

להיות עמה. לעולם הבא:

ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודת אלילים, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך:

לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:):

ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן:

עברי. מעבר הנהר, מבני עבר (ב"ר מב, ח), (ס"א מעבר הנהר):

אדניו. של יוסף:

בא אלי. לצחק בי, העבד העברי אשר הבאת לנו:

ויהי כשמוע אדניו וגו'. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה:

ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו,לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה:

הוא היה עושה. כתרגומו במימריה הוה מתעביד:

באשר ה' אתו. בשביל שה' אתו:

אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כלם לדבר בו בגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו, שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם:

חטאו. זה נמצא זבוב בפיילי פוטירין שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו:

והאופה. את פת המלך, ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע"ז פיסטו"ר:

ויפקד שר הטבחים וגו'. להיות אתם:

ויהיו ימים במשמר. שנים עשר חדש:

ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהם חלום, זהו פשוטו. ומדרשו, כל אחד חלם חלום שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חבירו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר:

איש כפתרון חלומו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם:

זועפים. עצבים, כמו סַר וְזָעֵף (מלכים־א כ, ד), זַעַף ה' אֶשָּׂא (מיכה ז, ט):

שריגם. זמורות ארוכות שקורין וידי"ן:

והיא כפרחת. דומה לפורחת והיא כפורחת, נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת, ואחר הפרח עלתה נצה ונעשה סמדר, אשפני"ר בלע"ז, ואחר כך הבשילו, והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין, עד כאן תרגום של פורחת. נץ גדול מפרח, כדכתיב וּבֹסֶר גֹמֵל יִהְיֶה נִצָּה (ישעיה יח, ה), וכתיב וַיֹּצֵא פֶרַח, והדר וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז, כד):

ואשחט. כתרגומו ועצרית, והרבה יש בלשון משנה:

שלשת ימים הם. סימן הם לך לשלשת ימים. ויש מדרשי אגדה הרבה (חולין צב.):

ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה, ימנה אותך עמהם:

כנך. בסיס שלך ומושבך:

כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך, מאחר שייטב לך כפתרוני:

ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה:

סלי חורי. סלים של נצרים קלופים חורין חורין, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלי"ש, לתתם באותן סלים:

יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים, שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ (יחזקאל טז, ד), וכן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע (ויקרא יג, נה), שכיבוסו על ידי אחרים:

וישא את ראש וגו'. מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ, לשון מנין:

ולא זכר שר המשקים. בו ביום:

וישכחהו. לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ, ה), ולא בטח על מצרים הקרויים רהב: