Peraşa Ahare Motפרשת אחרי מות

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו:

ולא ימות. שאם בא הוא מת:

כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים (יומא נג.):

בזאת. גימטריא שלו ד' מאות ועשר, רמז לבית ראשון:

בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחודש:

כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, (ר"ה כו.) אלא בד' ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:

קדש ילבש. שיהיו משל הקדש (ת"כ פרק א, י):

יצנף. כתרגומו יָחֵת בְּרֵישֵׁהּ, יניח בראשו, כמו ותנח בגדו (בראשית לט, טז), וְאַחְתְּתֵיהּ:

ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור (יומא לב.):

את פר החטאת אשר לו. האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל צבור (שם ג:):

וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו (שם לו: — ת"כ פרשתא ב, ג):

ונתן אהרן על שני השעירים גרלות. מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן ב' ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל (יומא לט.):

עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה (ת"כ פרק ב, ח — יומא סז:), שנאמר אֶרֶץ גְּזֵרָה, חתוכה:

ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת (ת"כ שם ה):

יעמד חי. כמו יועמד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יִתָּקַם כַּד חַי. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששליחותו למיתה (שם ו):

לכפר עליו. שיתודה עליו כדכתיב וְהִתְוַדָּה עָלָיו וגו':

וכפר בעדו וגו'. וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, שהם כלם קרוים ביתו (שם פרשתא ג, א), שנאמר בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה' וגו' (תהלים קלה, יט), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת וגו' (ת"כ פרק ד, ב):

מעל המזבח. החיצון (יומא מה:):

מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי (שם):

דקה. מה ת"ל דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק (שמות ל, לו), אלא שתהא דקה מן הדקה (יומא מג:), שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת:

על האש. שבתוך המחתה:

ולא ימות. הא אם לא עשאה כתקנה חייב מיתה (יומא נג.):

והזה באצבעו. הזאה אחת במשמע:

ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה (יומא נה.):

אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם (שם סא.):

כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה ושבע למטה (שם נה.):

מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג (שבועות יז: — ת"כ פרק ד, ב):

ומפשעיהם. אף הנכנסין מזיד בטומאה (שם ג.):

וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה (יומא נו:):

השכן אתם בתוך טומאותם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם:

אל המזבח אשר לפני ה'. זה מזבח הזהב, שהוא לפני ה' בהיכל. ומה תלמוד לומר ויצא, לפי שהזה ההזאות על הפרוכת, ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית (יומא נח:):

וכפר עליו. ומה היא כפרתו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מעורבין זה לתוך זה (יומא נז:):

והזה עליו מן הדם. אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מַזֶּה ז' הזאות על גגו:

וטהרו. ממה שעבר:

וקדשו. לעתיד לבא (ת"כ פרק ד, יג):

איש עתי. המוכן לכך מיום אתמול (יומא סו:):

ובא אהרן אל אהל מועד.ובא אל אהל מועד. אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (דף לב.), ואמרו כל הפרשה כולה אמור על הסדר חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן.להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטרת לפני ולפנים:

ופשט את בגדי הבד. אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וזהו סדר העבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב, וסדר המקראות לפי סדר העבודות כך הוא, וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם וגו', וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וגו', וְאֶת חֵלֶב הַחַטָּאת וגו', וכל הפרשה עד וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, ואחר כך וּבָא אַהֲרֹן:

והניחם שם. מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום כפורים אחר (יומא יב:):

ורחץ את בשרו וגו'. למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה, שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולבש בגדי לבן לעבודת היום וכאן למדנו שכשהוא מְשַׁנֶּה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה (שם לב.):

במקום קדוש. המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הַפַּרְוָה, וכן ד' טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה היתה בחיל (שם ל. — ת"כ פרק י, ח):

ולבש את בגדיו. שמנה בגדים שהוא עובד בהן כל ימות השנה:

ויצא. מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם:

ועשה את עולתו. איל לעולה האמור למעלה בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן וגו':

ואת עולת העם. ואיל לעולה האמור למעלה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו':

ואת חלב החטאת. אימורי פר ושעיר:

יקטיר המזבחה. על מזבח החיצון, דאלו בפנימי כתיב לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה (שמות ל.):

אשר הובא את דמם. להיכל לִפְנַי ולפנים:

וכפר הכהן אשר ימשח וגו'. כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול (יומא עג. — ת"כ פרק ח, ד), לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו:

ואשר ימלא את ידו. אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו וגו' (ת"כ שם), והם כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה (יומא נב:):

לכהן תחת אביו. ללמד שאם בנו ממלא את מקומו, הוא קודם לכל אדם (ת"כ שם ה):

ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך:

אשר ישחט שור או כשב. במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:

במחנה. חוץ לעזרה (זבחים קז:):

דם יחשב. כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:

דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ (שם):

אשר הם זבחים. אשר הם רגילים לזבוח:

לשעירם. לשדים, כמו וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג, כא):

אשר יעלה עלה. לחייב על המקטיר איברים בחוץ, (עי' ברא"ם) כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין (ת"כ פרק י, ו — חולין כט:):

ונכרת. זרעו נכרת, וימיו נכרתין.

כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומר כל דם (כריתות ד:):

ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש:

כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד.):

אשר יצוד. אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא בהזמנה זאת (חולין פד. — ת"כ פרק יא, ב):

אשר יאכל. פרט לטמאים:

דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו:

כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה:

אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע, וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש, וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:

ונשא עונו. אם יאכל קדש, או יכנס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים במלקות:

אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לִנָּתֵק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר:

כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל (ת"כ פרק יג, ה):

אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:

ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טַרְטִיָּאוֹת וְאִצְטַדְּיָאוֹת, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שֶׁאִלּוּ לא נאמרו היו כדאי לאומרן:

ואת חקתי תשמרו. דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם ע"א משיבין עליהן, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר:

ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת המצריים והכשדיים:

ושמרתם את חקותי. לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פרט הכתוב בהם (ת"כ שם יא). דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים (שם פרשתא ט, י), לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים:

וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

לא תקרבו. להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר לשון רבים:

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

ערות אביך. זו אשת אביך (סנהדרין נד.), או אינו אלא כמשמעו, נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה (ויקרא כ, יא), מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו:

וערות אמך. להביא אמו שאינה אשת אביו:

ערות אשת אביך. לרבות לאחר מיתה:

בת אביך. אף בת אנוסה במשמע:

מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו הוצא את אמה (יבמות כג.), כגון ממזרת או נתינה:

ערות בת בנך וגו'. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר (סנהדרין עו.), ובתו ובת בתו מאשתו אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר:

ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה, (במסכת יבמות ג.):

ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב על אחותו מִשִּׁפְחָה וְנָכְרִית, לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין (יבמות כג.):

ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו לא תקרב:

אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, פרט לאנוסה ושפחה ונכרית:

ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה (יבמות צז.), לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין העונש אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ (ויקרא כ, יד), לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר לישא בתה:

שארה הנה. קרובות הן זו לזו:

זמה. עצה, כתרגומו עֲצַת חֶטְאִין, שיצרך יועצך לחטוא:

אל אחותה. שתיהן כאחת (קידושין נ:):

לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו:

בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, כל זמן שהיא בחיים (יבמות ח:):

למלך. עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש (סנהדרין סד:):

לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים:

להעביר למלך. זו העברת האש:

תבל הוא. לשון קָדֵשׁ וערוה וניאוף, וכן וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם (ישעי' י, כה). דבר אחר תבל הוא, לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה:

ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו וְלָא תְרוֹקֵן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם:

הנפשות העושות. הזכר והנקבה במשמע (ב"ק לב.):

ושמרתם את משמרתי. להזהיר בית דין על כך:

ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם: