Peraşa Kedoşimפרשת קדשים

דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (ויק"ר כד, ה):

קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק"ר שם ו), אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה וגו' (ויקרא כא, ז), אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. (ת"כ פרשתא א, א)) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ (שם פסוק טו). קְדשִׁים יִהְיוּ (שם פסוק ו), אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה וגו' (שם פסוק ז):

איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו (ת"כ שם ג — קידושין ל:) אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, א"כ למה נאמר איש, שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה:

אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אֵם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, וּבְכָבוֹד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים (קידושין לא.):

ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות (ב"מ לב):

אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי (יבמות ה:), לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי (ב"מ לב.). איזהו מורא, לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כָּבוֹד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא (קידושין לא:):

אל תפנו אל האלילים. לעבדם. (ת"כ שם י) אלילים לשון אַל, כלא הוא חשוב:

ואלהי מסכה. תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלהות:

לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים, ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר לֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ג), לא שלך ולא של אחרים:

וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו, אלא ללמד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר וְאִם נֵדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ וגו' (ויקרא ז, טז):

לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:

לרצנכם. אנפיי"צימנטו, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג:) מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט:

ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת זמן זה שקבעתי לכם כבר:

ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ, לזמנו, שהרי כבר נאמר וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו וגו' (ויקרא שם, יח), תנהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא (שם), ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו (זבחים כט.):

פגול. מתועב, כמו וּמְרַק פִּגּוּלִים כְּלֵיהֶם (ישעי' סה, ד):

ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מיעטו הכתוב, וזהו בנותר גמור מדבר (זבחים כח:), ובמסכת כריתות (ה.) למדוהו מגזרה שוה:

לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו (ת"כ פרק א, ט):

ולקט קצירך. שִׁבֳּלִים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט (פאה פ"ו, מ"ה):

לא תעולל. לא תטול עוללות שבה והן ניכרות. איזהו עוללות, כל שאין לה לא כָּתֵף ולא נָטֵף (פאה פ"ז, מ"ד):

ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה:

אני ה' אלהיכם. דיין להפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אַל תִּגְזָל דָּל וגו', כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וגו' (משלי כב, כב—כג):

לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד (סנהדרין פו.):

ולא תכחשו . לפי שנאמר וְכִחֶשׁ בָּהּ (ויקרא ה, כב), משלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו:

ולא תשקרו. לפי שנאמר וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר (שם), ישלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו:

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך להשבע לשקר:

ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ, ז), יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:

לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר (ת"כ פרשתא ב):

לא תלין. לשון נקבה, מוסב על הפעולה:

עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה חמה, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים כד, טו), מדבר בשכיר לילה (בבא מציעא קי:), שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גִּבּוּי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה, לבקש מעות:

לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב, כז), אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים (ת"כ שם יג):

ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו (שם יד):

ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר כִּי תוֹעֲבַת ה' וגו' כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה, טז), והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר וְלֹא תָבִיא תֹועֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְשַׁקְּצֶנוּ וגו' (שם ז, כו):

לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות (ת"כ פרק ד, ב):

ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול:

בצדק תשפוט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך לכף זכות:

לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לְרַגֵּל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיי"מנט בלע"ז. וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל (ירמיה ו, כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ (תהלים קא, ה), לָשׁוֹן רְמִיָּה (שם קכ, ב), לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (שם יב, ד), לכך אני אומר, שהלשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א, וגימ"ל בכ"ף וקו"ף, ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ (שמואל־ ב יט, כח), רגל במרמה לאמר עלי רעה, וכן לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ (תהלים טו, ג), וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שֶׁמְחַזֵר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לָא תֵיכוּל קוּרְצִין, כמו וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָאֵי (דניאל ג, ח), אָכַל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא (ברכות נח.), נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קֹרֵץ בְּעֵינָיו (משלי ו, יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמוד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו (ת"כ פרק ד, ח — סנהדרין עג.):

אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים (ערכין טז:):

לא תקום. אמר לו השאילני מַגְלָךְ, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם (יומא כג.):

ואהבת לרעך כמוך. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה (ת"כ שם יב):

את חקתי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר:

ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב, יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, למוד לומר שעטנז, דבר שהוא שׁוּעַ טָווּי וְנוּז, ואומר אני, נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, מישטי"ר בלע"ז, כמו חַזְיָין לְנַאזִי דְאִית בְּהוֹן (מועד קטן יב:), שאנו מפרשין לשון כמוש, פלישטר"א, ולשון שעטנז פירש מנחם, מחברת צמר ופשתים:

נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה הכתוב מדבר (כריתות יא.):

והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף (ת"כ פרק ה, ג — גיטין לט.):

או חפשה. בשטר:

בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורין. ורבותינו (כריתות יא.) למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' (דברים כח, נח), וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וגו' (שם נט):

כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קידושיה קידושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין וחייב מיתה (גיטין מג:):

ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. לרבות את המזיד כשוגג (כריתות ט.):

וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:

שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו (ת"כ פרשתא ג. ג), יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, תלמוד לומר יהיה, בהוייתו יהא (שם ד):

יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני (קידושין נד:) שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' (ויקרא כז, ל), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים, אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים:

להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות, היה ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:

אני ה'. אני ה' המבטיח על כן, ונאמן לשמור הבטחתי:

לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין, (סג.) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:

לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך (סנהדרין סה:):

לא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת (סנהדרין סו.):

לא תקיפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו (מכות כ:), ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:

פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי, ולחי למעלה אצל הראש שהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד (שם כ.):

ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:

וכתבת קעקע. כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם, שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (שם כא.):

קעקע. לשון וְהוֹקַע אוֹתָם (במדבר כה, ד), וְהוֹקַעְנוּם (שמואל־ב כא, ו), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פורפו"יינט בלע"ז:

אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין (סנהדרין עו.):

ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וַיִּמָּנְעוּ רְבִיבִים וגו' (ירמיה ג, ג):

ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו (יבמות ו:). ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש דוחה שבת (יבמות ו.):

אל תפנו אל האובות. אזהרה לבעל אוב וידעוני (סנהדרין סה.). בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר:

אל תבקשו. להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מִטַּמְּאִין לפני ואני מתעב אתכם:

אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפין במי:

מפני שיבה תקום. יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה (ת"כ פרק ז. יב — קידושין לב:):

והדרת פני זקן. איזהו הדור, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך (שם):

לא תונו. אונאת דברים, לא תאמר לו אמש היית עובד עבודת כוכבים, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:

כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:

אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני:

לא תעשו עול במשפט. אם לדין הרי כבר נאמר לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (פסוק טו), ומהו משפט השנוי כאן, היא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם:

במדה. זו מדת הארץ (ב"מ סא: בבא בתרא פט:):

במשקל. כמשמעו:

ובמשורה. היא מדת הלח (והיבש):

אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן:

איפת. היא מדת היבש:

הין. זו היא מדת הלח:

אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן להפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם (ב"מ סא:):

ואל בני ישראל תאמר. עונשין על האזהרות:

מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין, עם הארץ מסייעין אותן (ת"כ פרשתא ד, ד):

עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו (שם):

אתן את פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו (שם יב):

באיש. ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:

כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח, י), בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך (ת"כ פרשתא ד, ו), זרע פסול מנין, ת"ל בתתו מזרעו למולך (שם ז. — סנהדרין סד:):

למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא כא, כג):

ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימו סנהדרי גדולה:

ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם מחפין עליו (שבועות לט.):

והכרתי אותו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין:

לזנות אחרי המלך. לרבות שאר עבודת אלילים שעבדה בכך (ת"כ שם טו), ואפילו אין זו עבודתה (סנהדרין סד:):

והתקדשתם. זו פרישות עבודת אלילים:

אביו ואמו קלל. לרבות לאחר מיתה (שם פרק ט, ג. — סנהדרין פה:):

דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו, דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם סו.), ופשוטו של מקרא, כמו דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ (יהושע ב, יט), אין נענש על מיתתו, אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שֶׁיֵּהָרֵג:

ואיש. פרט לקטן:

אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן (קידושין יט. סנהדרין נב:), למדנו שאין לקטן קידושין, ועל איזו אשת איש חייבתי לך:

אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת עובדי גילולים, למדנו שאין קידושין לעובדי גילולים:

מות יומת הנואף והנואפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק:

תבל עשו. גנאי. לישנא אחרינא מבלבלין זרע האב בזרע הבן:

משכבי אשה. מכניס כמכחול בשפופרת (עי' סנהדרין נה.):

ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן שתיהן לאיסור, שנשא את חמותו ואמה (סנהדרין עו:). ויש מרבותינו שאומרים (שם) אין כאן אלא חמותו, ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת:

ואת הבהמה תהרוגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת (דברים יב, ב), הרי דברים קל וחומר ומה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה הַשְׁחֵת, שְׂרֹף וְכַלֵּה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה:

חסד הוא. לשון ארמי חֶרְפָּה (בראשית לד, יד), חִסּוּדָא. ומדרשו (סנהדרין נח:) אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג):

הערה. גִּלָּה, וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת וְלֹא קָם וְלֹא זָע (אסתר ה, ט), וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, (יבמות נה:) יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה:

וערות אחות אמך. שנה הכתוב באזהרתן, לומר, שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם (שם נד:), אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:

אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי:

ערירים. כתרגומו בְּלָא וְלָד, ודומה לו וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו, ב), יש לו בנים קוברן, אין לו נים מת בלא בנים, לכך שִׁנָּה בשני מקראות אלו, ערירים ימותו, ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה, לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו, ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו (יבמות נה.):

נדה הוא. השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו (שם נד:) לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשת בה את מקורה הערה:

ואקץ. לשון מיאוס, כמו קַצְתִּי בְּחַיַּי (בראשית כז, מו), כאדם שהוא קץ במזונו:

והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה בין שנשחט רובו של סימן, לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה:

אשר הבדלתי לכם לטמא. לאסור:

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, אתם של נבוכדנצר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם, נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת, ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת: