Peraşa Şofetimפרשת שפטים

שופטים ושוטרים.ושוטרים. שופטים, דיינין הפוסקים את הדין:הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט:

בכל שעריך. בכל עיר ועיר (סנהדרין טז:):

לשבטיך. מוסב על תתן לך, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך:

לשבטיך. מלמד, שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר:

ושפטו את העם וגו'. מְנֵה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:

לא תטה משפט. כמשמעו:

לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו, מסתתמין טענותיו:

ולא תקח שחד. אפילו לשפוט צדק (ספרי קמד):

כי השחד יעור. משקבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו (כתובות קה:):

דברי צדיקים. דברים המצודקים, משפטי אמת:

צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה (ספרי קמד — סנהדרין לב:):

למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים, להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן (שם):

לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה, ואפילו לא עבדה, עובר בלא תעשה על נטיעתה:

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:

ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים:

אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנענים, ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים:

לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים ע"י דבור רע (ספרי קמז). ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים (זבחים לו.:):

לעבר בריתו. אשר כרת ה' אתכם שלא לעבוד אלילים:

אשר לא צויתי. לעבדם (מגילה ט:):

נכון. מכוון העדות:

והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו'. המתרגם אל שעריך, לִתְרַע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו. נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה, מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו, ותרגומו לְקִרְוָיךְ:

שנים עדים או שלשה. אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך שלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם (מכות ה:):

כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכוסה ממך:

בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור (נדה יט — ספרי קנב):

בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חייב:

ובין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור:

דברי ריבות. שיהיו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה:

וקמת ועלית. מלמד, שבית המקדש גבוה מכל המקומות (סנהדרין פז.):

הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי:

ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו (ספרי קנג), אין לך אלא שופט שבימיך (ר"ה כה.):

ימין ושמאל. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי קנד), וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין, ועל שמאל שמאל:

וכל העם ישמעו. מכאן, שממתינין לו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל (סנהדרין פט.):

לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם, כמו שנאמר בשלמה, וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה (מלכים־א י, כט — סנהדרין כא:):

ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו, וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה (שמואל־ב יב, ח):

וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי ליתן לאכסניא (ס"א לאפסניא) (סנהדרין שם:):

והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי הוא שתתקיים מלכותו:

את משנה התורה. שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו (סנהדרין שם), ואונקלוס תרגם פַּתְשֶׁגֶן, פָּתַר מִשְׁנֶה לָשׁוֹן שִׁנוּן וְדִבּוּר:

דברי התורה. כמשמעו:

ולבלתי סור מן המצוה. אפילו מצוה קלה של נביא:

למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו, וכן מצינו בשאול, שאמר לו שמואל שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ (שמואל־א י, ח), לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת וגו', וכתיב וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים (שם יג, ח), ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה, עד שבא שמואל ואמר לו נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ וגו' (שם יג) ועתה ממלכתך לא תקום (שם יד), הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא, נענש:

הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות, הוא קודם לכל אדם (הוריות יא:):

כל שבט לוי. בין תמימין בין בעלי מומין:

חלק. בביזה:

ונחלה. בארץ:

אשי ה'. קדשי המקדש (ס"א קדשי הקדשים):

ונחלתו.ונחלה לא יהיה לו.בקרב אחיו. אלו קדשי הגבול, תרומות ומעשרות, אבל נחלה גמורה, לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו (קסד),זו נחלת שאר. בקרב אחיו, זו נחלת (גירסת הרמב"ן: שבעה) חמשה, ואיני יודע מה היא, ונראה לי, שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממים, ושל סיחון ועוג שני עממים, אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני, וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו', להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני (ספרי קרח קיט). שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי. ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה.אלו נחלת שבעה, נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד:

כאשר דבר לו. בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל גו' אֲנִי חֶלְקְךָ (במדבר יח, כ):

מאת העם. ולא מאת הכהנים:

אם שור אם שה. פרט לחיה:

הזרוע. מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שקורין אשפלדו"ן:

והלחיים. עם הלשון. דורשי רשומות היו אומרים זרוע תחת יד, שנאמר וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (במדבר כה, ז). לחיים, תחת תפלה, שנאמר וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים קו, ל). והקבה, תחת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ (במדבר כה, ח — חולין קלד:):

ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור (תרומות פ"ד מ"ג), עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים, וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים (יחזקאל מה, יג). ששית האיפה חצי סאה, כשאתה נותן חצי סאה לכור הרי א' מששים, שהכור שלשים סאין:

וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה, תן ממנה ראשית לכהן, ולא פירש בה שיעור, ורבותינו (חולין קלז:) נתנו בה שיעור א' מששים. וכמה צאן חייבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת (שמואל־א כה, יח), רבי עקיבא אומר, ראשית גז שתים, צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

לעמוד לשרת. מכאן, שאין שירות אלא מעומד:

וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לוים שאין ראוין לשירות (ספרי קסח):

ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת. למד על הכהן, שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפילו במשמר שאינו שלו. דבר אחר, עוד למד על הכהנים הבאים לרגל, שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, ואע"פ שאין המשמר שלהם:

חלק כחלק יאכלו. מלמד, שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות, יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידים ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות, ומכרו זה לזה טול אתה שַׁבַּתְּךָ ואני אטול שבתי:

לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (סנהדרין סח.), כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקולקלין, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך שזה הוא חוק העובדי כוכבים:

מעביר בנו ובתו באש. היא עבודת המולך, עושה מדורות אש מכאן ומכאן, ומעבירו בין שתיהם (סנהדרין סד:):

קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך, וכן הוא אומר עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ (הושע ד, יב):

מעונן. רבי עקיבא אומר, אלו נותני עוֹנוֹת, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל, וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים (סנהדרין סה:):

מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו (סנהדרין שם):

וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד (ספרי קעב):

ושואל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום, ומדבר מִשֶּׁחְיוֹ ומעלה את המת בבית השחי שלו:

וידעוני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ומדבר העצם ע"י מכשפות:

ודרש אל המתים. כגון המעלה בזכרותו, והנשאל בגלגולת:

כל עושה אלה. עושה כל אלה לא נאמר, אלא כל עושה אלה, אפילו אחת מהן (ספרי קעג):

תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו:

לא כן נתן לך ה' אלהיך. לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים:

מקרבך מאחיך כמוני. כמו שאני מקרבך מאחיך, יקום לך תחתי, וכן מנביא לנביא:

אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתי לחבירו (סנהדרין פט.):

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפילו כוון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המותר:

ומת. בחנק, שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו, והמתנבא בשם עבודת אלילים.אבל הכובש את נבואתו, והעובר על דברי נביא, והעובר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרוש מעמו (סנהדרין פט. — ספרי קעג):

וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא, הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה (ירמיה כז, טז), וירמיהו עומד וצווח אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם, וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים (שם יט) שלא גלו עם יכניה, בָּבֶלָה יוּבָאוּ (שם כב) עם גלות צדקיהו:

אשר ידבר הנביא.הוא הדבר אשר לא דברו ה'. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם (ספרי קעח), ותראו שלא יבא.והרוג אותו. ואם תאמר, זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו, שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו (לעיל פרשה יג), אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל, הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה. לכך נאמר אליו תשמעון:

לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה (ספרי שם), ולא תירא ליענש עליו:

תכין לך הדרך. מקלט, מקלט, היה כתוב על פרשת דרכים (מכות י:):

ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול, עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה, וכן משנייה לשלישית, וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל:

ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו וְתִתְמְרֵיג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ, כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר (שמואל־ב ו, ו) תרגם יונתן אֲרֵי מַרְגוֹהִי תּוֹרְיָא:

ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מִקַּתּוֹ, ויש מהם אומרים שישל הברזל לחתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה (מכות ז:):

פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך הדרך וערי מקלט רבים:

ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ קני וקנזי וקדמוני:

ויספת לך עוד שלש. הרי תשע, ג' שבעבר הירדן, וג' שבארץ כנען, וג' לעתיד לבא:

וכי יהיה איש שנא לרעהו. ע"י שנאתו הוא בא לידי וארב לו, מכאן אמרו, עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, לפי שעבר על לֹא תִשְׂנָא (ויקרא יט, ז), סופו לבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש:

לא תחוס עינך עליו. שלא תאמר, הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים (ספרי קפז):

לא תסיג גבול. לשון נָסֹגוּ אָחוֹר (ישעיה מב, יז), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור, לתוך שדה חבירו, למען הרחיב את שלו, והלא כבר נאמר לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין, יכול אף בחוץ לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוץ לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול:

עד אחד. זה בנה אב, כל עד שבתורה שנים, אלא אם כן פרט לך בו אחד (סוטה ב:):

לכל עון ולכל חטאת. להיות חבירו נענש על עדותו, לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא לשבועה (ספרי קפח), אמר לחבירו תן לי מנה שהלויתיך, א"ל אין לך בידי כלום, ועד אחד מעידו שיש לו, חייב להשבע לו:

על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לב"ד, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים (שם):

לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת, כיצד, שאמרו להם והלא עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני (מכות ה. — ספרי קפט):

ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד (שבועות ל.):

אשר להם הריב. אלו בעלי הדין:

לפני ה'. יהיה דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א):

אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה:), צריך אתה לנהוג בו כבוד:

ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה:

והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר:

כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו, הרגו אין נהרגין (מכות ה:):

לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינם בשריפה, אלא בְּמִיתַת הבועל שהוא בחנק, שנאמר בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא כא, ט), היא ולא בועלה, לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו, אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש, כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה, שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה כמיתת הבועל:

ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בב"ד:

עין בעין. ממון, וכן שן בשן וגו':

כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר, לומר לך, אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר, עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעשְׁקָי (תהלים קיט, קכא):

על אויבך. יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך:

סוס ורכב. בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו, טז), וכן הוא אומר כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה (שמות טו, יט):

עם רב ממך. בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:

כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם:

ונגש הכהן. המשוח לכך, והוא הנקרא משוח מלחמה (סוטה מב.):

ודבר אל העם. בלשון הקודש (שם):

שמע ישראל. (שם) אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם (שם):

על אויביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן (דברי הימים־ב כח, טו), אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה:

אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות, כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים, מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול (סוטה שם):

אל ירך לבבכם. מצהלת סוסים:

אל תיראו. מהגפת התריסין:

ואל תחפזו. קול הקרנות:

ואל תערצו. מקול הצווחה:

כי ה' אלהיכם וגו'. הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו (סוטה מב.):

ההולך עמכם. זה מחנה הארון:

ולא חנכו. לא דר בו, חנוך לשון התחלה:

ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש הוא זה:

ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים, או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים:

פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות:

ויספו השוטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע (סוטה מג.):

הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר, כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר, שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה (סוטה מד.):

שרי צבאות. שמעמידין זקפין מלפניהם ומאחריהם וכשילים של ברזל בידיהם, וכל מי שרוצה לחזור, הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים, שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה (שם):

כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת וגו':

כל העם הנמצא בה. אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם (ספרי ר):

למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד (שם):

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך, שאם לא תשלים עמך, סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך:

וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים:

ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך:

והטף. אף טף של זכרים, ומה אני מקיים והכית את כל זכורה, בגדולים:

כאשר צוך. לרבות את הגרגשי:

למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה והתגיירו, אתה רשאי לקבלם:

ימים. שנים:

רבים. שלשה, מכאן אמרו, אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת (ספרי רג). ולמד, שפותח בשלום שנים או ג' ימים, וכן הוא אומר, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם (שמואל־ב א, א), ובמלחמות הרשות הכתוב מדבר (ספרי שם):

כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו:

עד רדתה. לשון רדוי, שתהא כפופה לך:

ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך (סוטה מד:), אלו סנהדרי גדולה:

ומדדו. ממקום שהחלל שוכב:

אל הערים אשר סביבות החלל. לכל צד, לידע איזו קרובה:

אל נחל איתן. קשה, שלא נעבד (סוטה מה.):

וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ, אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו לעשות פירות (שם מו.):

ידינו לא שפכו. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה (שם מה:). והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם, שמשעשו כן יכופר להם העון (שם מו.):

ואתה תבער. מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה, הרי זה יהרג (כתובות לז:), והוא הישר בעיני ה':