Peraşa Ki Tetseפרשת כי תצא

כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (לעיל כ, טז):

ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה, ואע"פ שהן משבעה אומות:

אשת. אפילו אשת איש (קידושין כא:):

ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנוול:

והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהנכרים בנותיהם מתקשטות במלחמה, בשביל להזנות אחרים עמהם:

וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו:

ובכתה את אביה. כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת:

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מְבַשֵּׂרְךָ שסופך לשנאותה:

לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש, עימראה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

פי שנים. כנגד שני אחים (בבא בתרא קכב:):

בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים, בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמוחזק:

סורר. סר מן הדרך:

ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים:

ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו (סנהדרין עא.). בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין, שנאמר זולל וסובא, ונאמר אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ (משלי כג, כ), ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו (סנהדרין עב.), הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בְּפָרָשַׁת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך הכרזה בב"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה (עיין סנהדרין סט.):

וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בבית דין:

ותלית אותו על עץ. רבותינו אמרו (סנהדרין מה:) כל הנסקלין נתלין, שנאמר כי קללת אלהים תלוי, והמברך ה' בסקילה:

כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו, משל לשני אחים תאומים, שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת (מלכים־א ב, ח):

והתעלמת. כובש עין כאילו אינו רואהו:

לא תראה והתעלמת. לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו, (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה מתעלם וכו':

עד דרש אחיך. וכי תעלה בלבבך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו שלא יהא רמאי (שם כח.):

והשבותו לו. שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו, מכאן אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל ימכר (שם:):

לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו:

הקם תקים. זו טעינה (בבא מציעא לב.), להטעין משאוי שנפל מעליו:

עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון, טעון, פטור (בבא מציעא שם):

לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים (ספרי רכו — נזיר נט.), שאין זו אלא לשם ניאוף:

ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך לישב בין הנשים. דבר אחר, שלא יסיר שער הערוה ושער של בית השחי:

כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה:

כי יקרא. פרט למזומן:

לא תקח האם. בעודה על בניה (חולין קמ:):

למען ייטב לך וגו'. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למתן שכרן של מצות חמורות (חולין קמב.):

כי תבנה בית חדש. אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו:

מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תְּיָקָא, כגון תיק שמשמר מה שבתוכו:

כי יפול הנופל. ראוי זה ליפול, ואף עפ"כ לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב:

כלאים. חטה ושעורה וחרצן במפולת יד (קידושין לט. חולין פב:):

פן תקדש. כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ (ישעיה סה, ה):

המלאה. זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף:

לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, (בבא קמא נד:) והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:

שעטנז. לשון עירוב, ורבותינו פירשו שוע טווי ונוז:

גדילים תעשה לך. אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב (יבמות ד. — ספרי רלג.:

ובא אליה ושנאה. סופו:

ושם לה עלילת דברים. עבירה גוררת עבירה, עבר על לֹא תִשְׂנָא (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע:

את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בעל דין (ספרי רלז):

אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גִּדּוּלִים הרעים, יתבזו עליה (שם רלה):

ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש (שם):

ופרשו השמלה. הרי זה משל, מחוורין הדברים כשמלה (שם רלז):

ויסרו אותו. מלקות:

ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה, שזנתה לאחר אירוסין (כתובות מד:):

אל פתח בית אביה. ראו גידולים שגדלתם (שם מה.):

וסקלוה אנשי עירה. במעמד כל אנשי עירה (ספרי רמ):

לזנות בית אביה. כמו בבית אביה:

ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים (ספרי רמא) שאין האשה נהנית מהם:

גם. לרבות הבאים אחריהם (ס"א מאחוריהם). דבר אחר גם שניהם, לרבות את הולד, שאם היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז.)

ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב, הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה (ספרי רמב):

כי כאשר יקום וגו'. לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה, כאדם העומד על חבירו להרגו. ורבותינו דרשו בו, (סנהדרין עג. פסחים כה:) הרי זה בא ללמד ונמצא למד וכו':

לא יקח. אין לו בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה (קידושין סז:):

ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה לאביו, והרי כבר מוזהר עליה משום עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ (ויקרא יח, יד), אלא לעבור על זו בשני לאוין, ולסמוך לה לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחייבי כריתות, וק"ו מחייבי מיתות ב"ד, שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת:

פצוע דכה. שנפצעו או נדכאו ביצים שלו (יבמות עה.):

וכרות שפכה. שנכרת הגיד, ושוב אינו יורה קילוח זרע, אלא שופך ושותת (שם:) ואינו מוליד:

לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא ישראלית:

לא יבא עמוני. לא ישא ישראלית:

על דבר. על העצה (ספרי רנ) שיעצו אתכם להחטיאכם:

בדרך. כשהייתם בטירוף:

לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ (פסוק יז), יכול אף זה כן, תלמוד לומר לא תדרוש שלומם (שם רנא):

לא תתעב אדמי. לגמרי, אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך:

לא תתעב מצרי. מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. לפיכך:

בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו'. ושאר האומות מותרין מיד, הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו:

כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

מקרה לילה. דיבר הכתוב בהווה:

ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה:

לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה, ואסור להכנס למחנה לויה וכל שכן למחנה שכינה (פסחים סח.):

והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו טהור בלא הערב השמש:

ויד תהיה לך. כתרגומו, כמו אִישׁ עַל יָדוֹ (במדבר ב, יז):

מחוץ למחנה. חוץ לענן:

על אזנך. לבד משאר כלי תשמישך:

אזנך. כמו כלי זיינך:

ולא יראה בך. הקב"ה, ערות דבר:

לא תסגיר עבד. כתרגומו. דבר אחר, אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל (גיטין מה.):

לא תהיה קדשה. מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות:

ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור (סנהדרין נד:), ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הוקשו לחמור, שנאמר שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בראשית כב, ה), עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, שאף הוא נעשה קָדֵשׁ על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות, שאין קדושין תופסין לו בה:

אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה:

ומחיר כלב. החליף שה בכלב:

גם שניהם. לרבות שנוייהם (בבא קמא סה:), כגון חטים ועשאן סלת:

לא תשיך. אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה (בבא מציעא עה:), ואח"כ אזהרה למלוה, אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ (ויקרא כה, לז ספרי רסב):

לנכרי תשיך. ולא לאחיך (בבא מציעא ע:), לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה:

לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים, ולמדוהו רבותינו מן המקרא (ראש השנה ד:):

מוצא שפתיך תשמור. ליתן עשה על לא תעשה (שם ו.):

כי תבא בכרם רעך. בפועל הכתוב מדבר (בבא מציעא פז:):

כנפשך. כמה שתרצה:

שבעך. ולא אכילה גסה (שם):

ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית (שם), אבל אם בא לעדור ולקשקש, אינו אוכל (שם פט:):

כי תבא בקמת רעך. אף זו בפועל הכתוב מדבר (ב"מ פז:):

כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה, שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו):

לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו, וזה הכניסה (גיטין צ:):

ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו, קוברתו, שנאמר או כי ימות:

אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה שנסתרה (יבמות יא:):

אשה חדשה. שהיא חדשה לו, ואפילו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו (סוטה מד.):

ולא יעבור עליו. דבר הצבא:

לכל דבר. הוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע"פ כהן, כגון בנה בית ולא חנכו, או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי רעא — סוטה מד.):

יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה:

לביתו. זה ביתו (ספרי שם):

יהיה. לרבות את כרמו:

ושמח. ישמח את אשתו, ותרגומו וְיַחְדֵּי יָת אִתְּתֵהּ, והמתרגם וְיַחְדֵּי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של וְשִׂמַּח אלא של וְשָׂמַח:

לא יחבול. אם בא למשכנו על חובו בב"ד, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש (בבא מציעא קיג:):

רחים. היא התחתונה:

ורכב. היא העליונה:

כי ימצא. בעדים (ספרי רעג) והתראה, וכן כל ימצא שבתורה:

והתעמר בו. אינו חייב עד שישתמש בו:

השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת (מכות כב.):

ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר:

זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי רעה):

כי תשה ברעך. תחוב בחבירך:

משאת מאומה. חוב של כלום:

לא תשכב בעבטו. לא תשכב ועבוטו אצלך:

כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות כב, כה), כל היום תשיבנו לו, וכבא השמש תקחנו (בבא מציעא קיד:):

וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה:

לא תעשוק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט, יג):

אביון. התאב לכל דבר (ויקרא רבה לד, ו):

מגרך. זה גר צדק:

בשעריך. זה גר תושב האוכל נבילות:

אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים:

ואליו הוא נושא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן (בבא מציעא קיב.):

והיה בך חטא. מכל מקום, אלא שממהרין ליפרע ע"י הקורא (ספרי רעט):

לא יומתו אבות על בנים. עדות בנים, ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הוזהר, לא תטה משפט (לעיל טז, יט), ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו:

ולא תחבול. שלא בשעת הלואה:

וזכרת. על מנת כן פדיתיך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר:

ושכחת עומר. ולא גדיש, מכאן אמרו (פאה פ"ו מ"ו), עומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה:

בשדה. לרבות שכחת קמה, ששכח מקצתה מלקצור:

לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, (שם פ"ו מ"ד) שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב:

למען יברכך. ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין, ק"ו לעושה במתכוין, אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה (ספרי רפג):

לא תפאר. לא תטול תפארתו ממנו (חולין קלא:), מכאן שמניחין פאה לאילן:

אחריך. זו שכחה (שם):

לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה אחד מהם, הרי הוא לבעל הבית (פאה פ"ז מ"ד). וראיתי בגמרא ירושלמית (פאה פ"ז ה"ג), איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה, נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל המשפט, אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה (ספרי רפו):

והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחייבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין, לא תחסום שור בדישו, לאו שלא נתק לעשה (מכות יג:):

והפילו השופט. מלמד, שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה (מכות כב:):

לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים, מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו (שם):

במספר. ואינו נקוד בַּמִסְפָּר, למד שהוא דבוק לומר במספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים (שם), אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:

לא יוסיף. מכאן אזהרה למכה את חבירו (סנהדרין פה.):

ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע, ומשלקה קראו אחיך:

לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל (בבא מציעא פט.), א"כ למה נאמר שור, להוציא את האדם:

בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסום שור מכל מקום (עיין שם צ:), ולמה נאמר דיש, לומר לך, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה), וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ, שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף, שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות, שנגמרה מלאכתן למעשר (שם פט.):

כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (יבמות יז:):

יחדו. המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם (שם):

ובן אין לו. עיין עליו (בבא מציעא כב:), בן או בת, או בן הבן, או בת הבן, (או בן הבת), או בת הבת:

והיה הבכור. גדול האחים הוא מייבם אותה:

אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת (בבא מציעא כד.):

יקום על שם אחיו. זה שייבם את אשתו, יטול נחלת המת בנכסי אביו:

ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס, ששמו מחוי (שם):

השערה. כתרגומו לִתְרַע בֵּית דִינָא:

ועמד. בעמידה:

ואמר. בלשון הקודש, ואף היא דבריה בלשון הקודש (שם קל:):

וירקה בפניו. על גבי קרקע (שם):

אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה (שם י:):

ונקרא שמו וגו'. מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל (שם קו:):

כי ינצו אנשים. סופן לבא לידי מכות, כמו שנאמר מיד מכהו, אין שלום יוצא מתוך ידי מצות (ספרי רצב):

וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו, הכל לפי המבייש והמתבייש, או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס (לעיל יט, יג), מה להלן ממון אף כאן ממון:

אבן ואבן. משקלות:

גדולה וקטנה. גדולה כשמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה (ספרי רצד):

לא יהיה לך. אם עשית כן, לא יהיה לך כלום:

אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן, יהיה לך הרבה:

זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' (משלי יא, א), וכתיב בתריה בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן (שם ב):

אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים:

ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה:

כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן:

ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם (שמות יז, ג), וכתיב אחריו, וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שם ח):

ויגע. בדרך:

ולא ירא. עמלק אלהים, מלהרע לך:

תמחה את זכר עמלק. מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה (שמואל־א טו, ג) שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה: