Peraşa Vayişlahפרשת וישלח

וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש (ב"ר עה, ד):

ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:

גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים:

ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי מִטַּל הַשָׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ,זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:

שור וחמור. דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:

ואשלחה להגיד לאדני. להודיע שאני בא אליך:

למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו (ב"ר עה, ז):

ויירא ויצר. וירא שמא יהרג, ויצר לו, אם יהרוג הוא את אחרים (ב"ר עו, ז. — תנחומא וישלח ד):

המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה (תהלים כז, ג), הרי לשון נקבה. הַמַּחֲנֶה הַזֶּה (בראשית לג, ח), לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (שם יט, כג), מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים יט, ז), הרי לשון זכר, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם (מלכים־ב ג, כב) הרי לשון נקבה. וכן רוח, וְהִנֵּה רוּח גְּדוֹלָה בָּאָה (איוב א, יט), הרי לשון נקבה. וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת (שם), הרי לשון זכר. וְרוּח גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים (מלכים־א יט, יא), הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש, וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' (במדבר טז, לה), לשון נקבה. אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים קד, ד), לשון זכר:

והיה המחנה הנשאר לפליטה. על כרחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה, ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפלה, אלהי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה:

ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר וּפַחַד יִצְחָק, ועוד, מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו', אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ, ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו', בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:

קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו (שבת לב.):

ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:

כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה, נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

מיד אחי מיד עשו. מיד אחי, שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך (ב"ר עו, ז):

ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא וְהָיָה זַרְעֲךָכַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כח, יד), אלא שאמר לו (שם), כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ (שם טו), ולאברהם אמר הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:

הבא בידו. ברשותו, וכן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כא, כו). ומדרש אגדה מן הבא בידו, אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו, מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר עַשֵׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, והדר לקח מנחה:

עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו, ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון, אך נראה בעיני שלמדנו מכאן, שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות תשמיש ולעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה, לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה, שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה, נקבה אחת לזכר:

גמלים מיניקות שלשים. ובניהם עמהם. ומדרש אגדה (ב"ר שם) ובניהם, בנאיהם, זכר כנגד נקבה, לפי שצנוע בתשמיש, לא פרסמו הכתוב:

ועירים. חמורים זכרים:

עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו:

עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבוא אחריכם:

ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על רבוי הדורון:

למי אתה. של מי אתה, מי שולחך, ותרגום דמאן את:

ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת שלוחה למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וְכָל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא, (בראשית לא, מג) שלי הוא, לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאהּ (תהלים כד, א), של ה':

ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו':

והנה גם הוא. יעקב:

אכפרה פניו. אבטל רוגזו, וכן וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת (ישעיה כח, יח), לֹא תּוּכְלִי כַּפְּרָהּ (שם מז, יא), ונראה בעיני, שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים, כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בגמרא וכפר ידיה, בעי לכפורי ידיה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כְּפוֹרֵי זָהָב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

על פניו. כמו לפניו, וכן חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיה ו, ז), וכן הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי (ישעיה סה, ג), ומדרש אגדה על פניו, אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה ב"ר (עו, ח):

ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (ב"ר עח, ג):

יבק. שם הנהר:

את אשר לו. הבהמה והמטלטלים, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן:

ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם (חולין צא.):

ויאבק איש. מנחם פירש ויתעפר איש, מלשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו (ב"ר עז, ג):

ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקילבוסת קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה:

ותקע. נתקעקע ממקום חברתה, ודומה לו פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ (ירמיה ו, ח), לשון הסרה, ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:

כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום (ב"ר עח, א. — חולין צא:):

ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן. (וכאן קשה לרש"י תברכני היה לו לומר, אלא הודה וכו'. וכן איתא בהדיא בזוהר פרשת תזריע עמוד מ"ה ודו"ק):

לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב וַיָּשַׁר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֵּן לוֹ (הושע יב, ה), בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:

ועם אנשים. עשו ולבן:

ותוכל. להם:

למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו (ב"ר עח, ה), (הכל) לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:

ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו, לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיָה (מלאכי ג, כ), ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו:

והוא צלע. היה צולע כשזרחה השמש:

גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיה נא, ל), וכן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מא, נא):

ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב:

עבר לפניהם. אמר, אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה:

ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:

וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (ספרי בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו, לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר עח, ט). אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו (ב"ר שם):

מי אלה לך. מי אלה להיות שלך:

נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה, אמר, אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין:

מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא על מוליכי המנחה. ומדרשו, כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם, של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו, בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים עליו, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:

יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות (ב"ר עח, יא):

אל נא. אל נא תאמר לי כן:

אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי, על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך, שראיתי שר שלך ועוד, על שנתרצית לי למחול על סורחני. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתיירא הימנו, ויאמר, ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:

ותרצני. נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיצומנ"ט בלע"ז, וכן כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כב, כ), הקרבנות באות לפייס ולרצות, וכן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י, לב), יודעים לפייס ולרצות:

ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה (מלכים־ב יח, לא), דסנחריב, וכן לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ (שמואל־ב ח, י), דתועי מלך חמת, כולם לשון ברכת שלום הן, שקורין בלע"ז שלודא"ר, אף זו ברכתי, מו"ן שלו"ד:

אשר הובאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך (ב"ר עח, יב):

חנני. נו"ן ראשונה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שני נוני"ן, והשלישית לשימוש, כמו עשני, זבדני:

יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:

נסעה. כמו שְׁמָעָה, סְלָחָה, שהוא כמו שמע, סלח, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה, ותרגום של אונקלוס טול (נ"א נטל) ונהך, עשו אמר ליעקב נסע מכאן ונלך:

ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך, שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך:

עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות, מוטלות עלי לנהלן לאט.

עלות. מגדלות עולליהן, לשון עוֹלֵל וְיוֹנֵק (איכה ב, יא), עוּל יָמִים (ישעיה סה, כ), שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת (שמואל־א ו, י), ובלע"ז אנפיטי"ש:

ודפקום יום אחד. (ואם ידפקום יום אחד) ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:

ודפקום. כמו קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (שיר השירים ה, ב), נוקש בדלת:

יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך, ואף אם תתרחק:

אתנהלה. אתנהל, ה"א יתירה, כמו אֵרֲדָה, אשמעה:

לאטי. לאט שלי, לשון נחת כמו הַהוֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו), לְאַט לִי לַנַּעַר (שמואל־ב יח, ה). לאטי, הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:

לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:

ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך:

עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות, ואמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, אמר, אם דעתו לעשות לי רעה, ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך, ואימתי ילך, בימי המשיח (ב"ר עח, יד), שנאמר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׁו (עובדיה א, כא). ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים:

ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה:

אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:

וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו, וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד (ב"ר עח, טו), והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד, שנאמר כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים (שמואל־א ל, יז.):

ויבן לו בית. שהה שם י"ח חדש, קיץ וחורף וקיץ, סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ (מגילה יז.):

שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו (שבת לג:), שלא שכח תלמודו בבית לבן:

עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו עַד בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם (רות א, יט):

בבאו מפדן ארם.ויחן את פני העיר. כאדם האומר לחבירו, יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:ערב שבת היה, בשאלתות דרב אחאי:

קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה, קשיטה. (ותרגומו חורפן טובים, חריפים בכל מקום, כגון עֹבֵר לַסֹּחֵר):

ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר, מי שהוא אל, הוא הקב"ה, הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי (שמות יז, טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשו (מגילה יח.), שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל, ודברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי:

בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (ב"ר פ, א), (ועליה משלו המשל כְּאִמָּה כְּבִּתָּהּ): (ב)

וישכב אותה. כדרכה:

ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:):

על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה:

וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול (ב"ר פ, ו):

חשקה. חפצה:

מהר. כתובה (שם ז):

במרמה. בחכמה:

אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר פ, ח):

חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף:

נאות לכם. נתרצה לכם, לשון וַיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים (מלכים־ב יב, ט) (ביהוידע):

להמול. להיות נמול, אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל:

ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, ונתננו:

ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:

שלמים. בשלום ובלב שלם:

והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:

בהמול. בהיות נמול:

אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:

שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר פ, י):

אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה:

בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו של זקן (שם):

על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטיליא:

חילם. ממונם, וכן עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז), וְישְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל (במדבר כד, יח), וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם (תהלים מט, יא):

שבו. לשון שביה, לפיכך טעמו מלרע:

עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ, לפיכך היו שותקין:

מתי מספר. אנשים מועטים:

הכזונה. הפקר:

את אחותנו. ית אחתנא:

קום עלה. לפי שאחרת בדרך (תנחומא וישלח ח), נענשת ובא לך זאת מבתך:

הנכר. שיש בידכם משלל של שכם:

והטהרו. מעבודת אלילים:

והחליפו שמלתכם. שמא יש בידכם כסות של עבודת אלילים:

האלה. מין אילן סרק:

עם שכם. אצל שכם:

חתת. פחד:

אל בית אל. הקב"ה בבית אל, גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל (שמואל־ב ט, ד), כמו בבית מכיר, בֵּית אָבִיךְ (בראשית כד, כג), כמו בבית אביך:

נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אֲדֹנֵי יוֹסֵף, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:

ותמת דבורה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך, מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:

מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר, ונקברה ברגלי ההר:

תחת האלון. בשיפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר, והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה (ב"ר פא, ה), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה:

עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו:

ויברך אתו. ברכת אבלים (ב"ר פא, ה):

לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה, אלא לשון שר ונגיד:

אני אל שדי. שאני כדאי לברך, שהברכות שלי:

פרה ורבה. על שם שעדיין לא נולד בנימין, ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:

גוי. בנימין:

גוים. מנשה ואפרים (שם פד. ד), שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:

ומלכים. שאול ואיש בשת (שם), שהיו משבט בנימין שעדיין לא נולד ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה (שופטים כא, א), וחזרו ואמרו, אלמלא היה עולה מן השבטים, לא היה הקב"ה אומר ליעקב וְּמָלכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:

גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו ליעשות כמנין הגוים, שהם ע' אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר, שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות, כגוים בימי אליהו (ברש"י ישן):

במקום אשר דבר אתו. איני יודע, מה מלמדנו:

כברת הארץ. מנחם פירש לשון כביר, רבוי מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב, ז), בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה, שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו, וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ (מלכים־ב ה, יט), ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כֶרֶם, חֶלְקַת שָׂדֶה, כך במהלך אדם נותן שם מדת קרקע, כמו מהלך מיל, כברת ארץ:

כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו, עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה:

בן אוני. בן צערי:

בנימין.בנימין. נראה בעיני, לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:בן ימין, לשון צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם (תהלים פט, יג), לפיכך הוא מלא:

בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון אצל יצחק, ארעוהו כל אלה:

וישכב. מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל, ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכך בלבל (שבת נה:):

ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא, שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן:

בכור יעקב. אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור:

בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה בכור למנין, ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים, שנעשה לשני שבטים:

ממרא. שם המישור:

קרית ארבע. שם העיר. ממרא קרית הארבע, איל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה"א, נותנה בראש התיבה השניה, בֵּית הַלַּחְמִי (שמואל־א טז, א), בְעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד), בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מלכים־א טז, ד):

ויגוע יצחק. אין מוקדם ומאוחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה, שהרי כשנולד יעקב היה יצחק בן ס' שנה, שנאמר וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וגו', ויצחק מת בשנת ק"כ ליעקב, אם תוציא ששים מק"פ שנה, נשארו ק"ך, ויוסף נמכר בן י"ז שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב, כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נולד יוסף, שנאמר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וגו', הרי תשעים ואחת, וי"ז עד שלא נמכר יוסף, הרי מאה ושמונה. (עוד מפורש מן המקרא, משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה כ"ב שנה, שנאמר וְיוֹסֵף בֶּן שְּׁלשִׁים שָׁנָה וגו', וז' שנים שובע ושנתים רעב, הרי כ"ב, וכתיב יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְּׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, נמצא יעקב במכירתו ק"ח):

עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודת אלילים:

אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודת אלילים כדי להטעות את אביו:

בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר וְאֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו:

בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו:

אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו:

ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין (ב"ר פב, יב):

וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא:

ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר בכורתו:

ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר:

ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב:

אלה אלופי בני עשו. ראשי משפחות:

יושבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה:

ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח, יג), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהלים עו, ז):

הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה:

את הימם. פרדים. הרביע חמור על סוס וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן). ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה:

ואלה המלכים וגו'. שמנה היו, וכנגדן העמיד יעקב, ובטל מלכות עשו בימיהם, ואלו הן, שאול, ואיש בשת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם בנו כתיב, בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (מלכים־ב ח, כ), ובימי שאול כתיב וְמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶך:

יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה וגו' (ירמיה מח, כד), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם, שנאמר כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה (ישעיה לד, ו):

המכה את מדין בשדה מואב. שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל:

בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום:

ואלה שמות אלופי עשו. שנקראו על שם מדינותיהם לאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (א א, נא) וַיָּמָת הֲדָר וַיּהְיוּ אַלוּפֵי אֱדוֹם אַלּוּף תִּמְנָע וגו':

מגדיאל. היא רומי: